קולמוסים רבים נשברו ועוד ישברו אודות סיירי הפלמ"ח, וכמוהם – ממשיכי דרכם – סיירי הצנחנים בשנות ה-50.
נדמה שלא היה קיים מקום בארצנו שלא ידע את כבישת רגליהם של אלו. מאום רשרש ועד דמשק, כל מקום והאגדות המיוחסות לו – מהיתקלות רטובה עם בדואי המדבר, לאחר שהפלמ"ח הפסיקו לרכוש את שירותם כמדריכים, דרך הליכה לילית מאומצת של עשרות קילומטרים, וכלה בעליית מצוק שבראשו הורמו עיניהם של תושבי המקום בתדהמה כלא מאמינים שאכן "היהוד" הגיעו משם.
נדמה כי תכונה זו לא הייתה נחלתם של אלו ההוכשרו להיות "סיירים" בלבד. הייתה זו רוח אחרת שנשבה בצה"ל ובמדינה, רוח שהביאה אנשים להלך בערוצים כשתנ"ך בידם להכיר את מולדתם.
אך היום- אולי אחד מנזקי הטכנולוגיה, "ירידת הדורות" אם תרצו, המצב אינו כך כלל וכלל. בדור הסמארטפון אנשים מכירים פחות ופחות את השטח.
עם כל הכאב, לאזרחים ניתנת זכות הבחירה שלא להכיר השטח. אך עד צה"ל!
כאחד שנפגש לא מעט עם חיילי צה"ל, הן בארועים בטחוניים, והן על כוס קפה שחור בלילה לבן, ואני מדבר על החיילים הפשוטים- בחטיבות החי"ר, אלו התופסים קווים בגזרות השונות. בצר לי- אני נפגש עם הכרות מזערית עד מחפירה של הגזרה, רק מתי מעט מסבים נחת עם ידיעתם את הארץ, את האזור, ואת מאפייניו האקלימיים, הגאוגרפים, הטופוגרפים, את ערוציו ,רכסיו, ומגוון החי והצומח בו. ולצערי גם אותם מתי המעט שרכשו את זה הידע ואת חוש הסיירות לא בתקופת הצבא רכשו אלא מביתם רכשו, ומהחינוך שזכו לו.
מעבר לתופעה הכללית של אנשים שאינם מכירים את ביתם/ארצם היטב.
קיימת כאן בעיה ביטחונית אדירה, שכן כיצד אסביר לחייל שאינו בקיא בכיווני השמיים כיצד להגיע למיקום מסוים?
הכיצד אסמוך על חייל שאינו מבדיל בין רב רגל לנחש? בין צרחות הכרוון לצעקותינו אנו? בין האשחר בואדי להלך שפוף?
ואף לא מילה ממילותיי מופנית כלפי החיילים הפשוטים, שבאמת עושים כל שביכלתם במסגרת תפקידם על מנת להגן עלינו. אלא למקבלי ההחלטות- אנא- החזירו לחיילי החי"ר את קורס הסיירות הכה הכרחי.
מילא שצבאנו חרט על דגלו להגן בלבד מבלי להתקיף, לפחות שידע מהו הכיוון ממנו יבוא התוקף.
"על הסייר להיות ניחן בכל תכונותיו של הצייד" אמר "הזקן" יצחק שדה.
הו, תהא זו תרועת הגאולה!
