01
כיבוד הורים
בערב חג השבועות, ארזנו סלינו על כתפינו, והדרמנו לכפר מימון – מחוז ילדותה של רעייתי רונית לבית ברט.
האירוח בבית משפחת ברט, סבתא עליזה וסבא אברהם, הוא ממש כמו שהיה נהוג באוהלם המרווח של שרה אמנו ואברהם אבינו, על גדות נחל גרר, הסמוך לכפר מימון.
בביתם של האמהות והאבות היו פתחי האוהל פונים לכל רוחות השמים. גם בכפר מימון הדלתות פתוחות לכל אורח מארבע רוחות השמים, בכל יום ובכל שעה.
למרות שבכל שעות היממה נשמעים קולות של ירי והפגזות מכיוון רצועת עזה, החיים בכפר מימון לא עוצרים אפילו לרגע.
שבתות וחגים בכפר מימון הם מעין עולם הבא. גם באמצע השבוע אנו נהנים לקפוץ לכפר, לקטוף פסיפלורה, ללגום מיץ רימונים ביתי סחוט, לקבל חיבוק אמיץ, חם ואוהב מסבא אברהם, ולהיווכח שוב שכוחו עדיין במותניו… ותאמינו לי, לחיצת יד של סבא תשאיר אתכם עם פה פעור ועיניים בורקות.
כמו בכל פעם נפעמנו מחדש לנוכח התפילות המרגשות, שיעורי התורה המגוונים, הסעודות המושקעות ועוגות הגבינה המפורסמות של סבתא עליזה.
בית הכנסת המרכזי של הכפר עובר בחודשים האחרונים תהליך שיפוץ, ולכן התפילות והשיעורים מתקיימים בימים אלה באוהל גדול שהוקם בסמוך לו. ואולם, בחגים מתפללים ולומדים בבית העם המרווח. קישוטי הירק והחציר שמפארים את בית העם, בו התפללנו ביום ולמדנו בשמחה במשך כל הלילה, רמזו בעדינות הן על מעמד הר סיני והן על השיירות של האיכרים, העולות אל בית המקדש עם סלי הביכורים.
בליל הלימוד המרתק מתנהלים השיעורים והכינוסים כאילו מעולם לא הייתה כאן מלחמה.
בכל רחבי הכפר מתקיימים במשך כל הלילה שיעורים מרוכזים ומגוונים, לנשים, לילדים, לנוער ולמבוגרים. בהמשך הלילה, בערך בשעה שתיים וחצי, ועד שעת תפילת ותיקין, מתאספים החברים והאורחים מכל הגילאים סביב שולחנו של רב הכפר, הרב מיכאל אדרעי, שהוא גם ראש הישיבה הגבוהה בכפר מימון, לטיש מרומם של דברי תורה, דברי אמונה ונישנושים מרעננים.
בשנים אלה, השיעורים מתקיימים עם ליווי מוזיקלי: מדי פעם נשמעים בומים של כוחותינו שמפוצצים מנהרות טרור, ביום ובלילה.
קולות הנפץ של הלחימה במחבלים, הנשמעים מפעם לפעם משטח עזה, לא מפריעים את שמחת החג. אולי להיפך…
בני הכפר לא מתרגשים. כמו כל תושבי הדרום ותושבי הצפון, גם הם מתפללים ומחזקים את לוחמינו להמשיך את המלחמה עד להשמדה מוחלטת של כל קיני המחבלים. איש לא רוצה שנחווה שוב מראות כמו שראינו בשמחת תורה לפני כמעט שלוש שנים.
סבא וסבתא משתתפים בכל התפילות ובמירב השיעורים, במשך היום וגם בלילה.
התור של הילדים, הנכדים והנינים הבאים מכל רחבי הארץ, ארוך מאד. הצאצאים סובבים את ״הזקנים״ (כהגדרתו של סבא), במשך כל השנה וגורמים להם נחת מלא חופניים.
לקראת סעודת ליל שבת צעדנו עם סבא וסבתא לבית הבן איציק והכלה המתוקה עידית ברט, והנכדים ״הממשיכים״ בגאון ושותפים מלאים בכל האתגרים החלוציים והרוחניים בכפר מימון. שולחן החג היה ארוך וערוך לתפארת. סעדנו יחד בשמחה וברוב עם, באווירה מפנקת של עונג חג ושבת. שרנו עם סבא וסבתא שירי הלל לכבוד החג ולכבוד נישואי הזוג הצעיר, המתוק והטרי גלעד וחושן ברט.
נחת וכיבוד הורים כנהוג בכפר מימון, כבר אמרנו?
02
יומיים של אושר
האירוח בכפר מימון, בדרכו של אברהם אבינו שנטה את אוהלו ואת אוהל שרה אימנו ממש כאן בסמוך, הוא שם דבר.
מאור הפנים, האורחים הרבים, והשולחנות העמוסים בכל טוב, עושים לאבות ולאמהות נחת רוח.
האווירה הערכית, אהבת הכפר, אהבת הארץ, ודיבוק החברים סביב המשימה של יישוב הנגב לא פג ולא נחלש גם בדור השלישי, הרביעי ועוד מעט החמישי שבדרך.
03
הישיבה הגבוהה שדות נגב
לאחרונה הקים הרב מיכאל אדרעי ישיבה גבוהה בכפר מימון. התלמידים המתוקים מוסיפים את מתיקות התורה למתיקות יישוב הנגב. התלמידים העצימו את שמחת החג. רבני הישיבה למדו במשך החג עם צעירי הכפר ועם הנוער. זה היה מראה מלבב. מעגלים מעגלים של בני נוער ישבו סביב הר״מים הצעירים מהישיבה הגבוהה שדות נגב, והקשיבו בשקיקה לדברי התורה בלי לעצום עין.
04
ספר המצוות
בליל שבועות הרב אדרעי למד איתנו מתוך ספר המצוות לרמב״ם. נזכרתי באותן שנים שבהן התגוררתי בבית הרב צבי יהודה. בליל שבועות הרצי״ה היה מסיים איתנו את כל ספר המצוות לרמב״ם, בדיוק כמו שעשה אביו הראי״ה קוק. למרות שהלימוד נמשך לאורך שעות ארוכות ולמרות שהרב חצה את גיל 90, הרב לא עצר לדקה, ולנו, הצעירים, לא נותר אלא לדלוק בעקבותיו.
הרב צבי יהודה זצ״ל היה ממשיך דרכו של אביו. גולת הכותרת של עיסוקו של הרצי״ה היתה עריכת כתבי אביו והוצאתם לאור. אספתי את כתבי היד של הראי״ה, ואחסנתי אותם בבית הרב צבי יהודה בארונות ברזל שהצבתי שם. מסרתי לרב את המפתחות. הרב החזיר לי אותם ואמר לי: ״ישראל, קח את המפתחות, אני סומך עליך״!
אחרי שהרב צבי יהודה זצ״ל עלה לשמיים מסרתי את המפתחות לראש הישיבה דאז הרב אברהם שפירא זצ״ל. והשאר היסטוריה.
05
שומרת הירדן
רבקה גרבובסקי שכלה בקרבות בעל, שני בנים ונכד.
א. לפני כ- 88 שנה, ירדו האיכר חיים גרבובסקי ובנו מנחם בן ה-16, תושבי המושבה משמר הירדן, לשאוב מים מן הירדן. לאחר שמילאו מים, שבו בעגלתם אל המושבה. במעלה הדרך הם הותקפו ע״י כנופייה של ערבים צמאי דם. חיים האיכר ניסה לגונן על בנו בגופו, אך שניהם נרצחו ביריות. כך החל הסיפור הטראגי של משפחת גרובובסקי. בפעולת תגמול של היישוב היהודי הקטן, נהרגו 7 ערבים והופצצו שתי טחנות-קמח. כעבור שלשה חודשים ילדה רבקה, אלמנתו של חיים, את בנם החמישי, שנקרא על שם אביו ואחיו. היא המשיכה להחזיק את אחוזת המשפחה ביד רמה.
ב. גם במלחמת העצמאות לא נטשה את נחלתה. כאשר פונו הנשים והילדים למקום מבטחים נשארה רבקה במושבה עם שני בניה אהרן וכרמי. גם כאשר נפגע אהרן בקרבות ופונה לבית החולים החליטה רבקה להישאר ואמרה: ״אותי יוציאו מכאן רק על אלונקה״. בכל ימי הקרבות תפקדה רבקה במערך הלחימה. היא עודדה את רוחם של הלוחמים, עמדה במרתף המפקדה ליד הפתיליה והכינה להם משקה חם, ואף עברה תחת אש בין העמדות, כשהיא מעבירה מסרים ומזון.
ג. בראשית אפריל 1948 נשלח אל משמר הירדן כוח תגבורת שכלל 12 לוחמי אצ״ל בפיקוד סעדיה עמרני (״ בועז״), מצוידים ב- 40 תתי-מקלע סטן ארוזים בארגזים. ליד המושבה מגדל נעצר האוטובוס שלהם במחסום שסביבו היו ערוכים כ-100 אנשי פלמ״ח. הם דרשו מחברי האצ״ל לרדת מהאוטובוס ולמסור את נשקם. כשסירבו – נלקחו בכוח לקיבוץ גינוסר, הוכו, נשקם הוחרם והם גורשו חזרה לת״א. סיפרה על כך נתיבה בן יהודה, קצינת החבלה של הפלמ״ח, שהייתה עם הפלוגה במגדל: ״כשנפלה עלינו הפקודה לדפוק את האצ״ל שמעז להגיע לגליל שלנו – היינו בהלם. התחילו ויכוחים עד שמיים. אלה שסירבו להשתתף הואשמו ע״י הפלמ״חניקים האדוקים בהשתמטות, בפחדנות וביפי נפש: ״אתם באתם הנה רק בשביל להילחם, אתכם לא מעניין הקיבוץ, הסוציאליזם, המעמד, תראו אתכם, מי יעשה בשבילכם את העבודה המלוכלכת״ ועוד ועוד…
ד. הסורים נבלמו לזמן קצר. כשהחלו להתקדם שוב, נתקלו בכרמי גרבובסקי בן ה-19 שהפעיל מולם מקלע רק״מ. אש מקלעו עצרה את הסורים. כרמי צעק אליהם בערבית: ״בואו- בואו אחים, התקרבו״. הם חשבו שהוא חייל סורי, וכאשר יצאו ממחסה הקיר ירה בהם צרורות והרגם. אמו רבקה קראה לעברו: ״כרמי, כל המגינים התכנסו למקום אחד, בוא גם אתה כי בסוף יפגעו בך״ והוא השיב בצעקה: ״לא אעזוב את העמדה כי התגבורת בדרך. תכף תראי איך נבריח אותם״. רבקה הלכה בלב דואב ודואג עם כולם אל המרתף, אבל ליבה לא נתן לה לשבת שעה שילדה עומד לבד מול האויב. היא עלתה והציצה בחלון וראתה אותו עם המקלע בידו לוחם לבד בסורים. לפתע הופיע סורי שירה בכרמי מהאגף ופגע בו. אמו שראתה אותו צונח לאט ונופל קראה ללוחמים: ״כרמי נפל, חושו לעזרתו, אולי רק נפצע קל״. החילוץ היה מסובך. שני לוחמים עמדו בחלון וחיפו על חבריהם שרצו לעבר כרמי. האם ראתה שהכניסו אותו לחדר, וכאשר שבו והם רכוני ראש ודוממים, לא שאלה אותם דבר כי ראתה שמעיניהם זלגו דמעות מרות, והבינה בלי אומר ודברים כי אפסה התקווה. רבקה הגיבורה החרישה ופנתה לעזור לבחורות למלא את המחסניות.
ה. ביום האחרון לקיום המושבה, חבשה רבקה קסדה ונעה בין העמדות. היא קיבלה את השדרים שהגיעו באלחוט ורצה להעבירם למא״ז שלחם בשטח. בדרכה נפצעה מכדור באחת מאצבעות ידה ומרסיס ברגלה. הפציעה לא עצרה אותה, וגם לא בקשות המגינים שתמצא מחסה במרתף המפקדה.
כשנלכדה המושבה, מכל אנשי המושבה נותרה במחבואה – בתוך מזווה של תבואה – רק אשת החיל המופלאה רבקה גרבובסקי. בלילה יצאה רבקה ממחבואה, נעולה רק בנעל אחת, והתקדמה מערבה. היא חצתה את שדות הקוצים ואת גדר הביטחון, אך לרוע מזלה נקלעה לחניון של הצבא הסורי ונלכדה. שוביה חפרו שוחה וציוו עליה להיכנס לתוכה עד שתיאסף בבוקר. בשל עוז רוחה ותשובותיה שהרגיזו אותם בעטו בה החוקרים והצליפו בה בשוט. לאחר מכן הועברה לבניין הבולשת בדמשק (הקישלה) וצורפה לשאר השבויים.
ו. גם בכלא דמשק התגלתה בהדר גבורתה. כמנהיגה טבעית הנהיגה את הבנות ועמדה בתוקף על זכויותיהן. גם ברגעים הקשים ביותר היא הייתה זאת שעודדה את הצעירות ואמרה: ״אין דבר, עוד יהיה טוב, עוד נחזור למושבתנו ונחדש ימינו כקדם״. אפילו מפקדי הכלא הסוריים העריכו אותה מאוד והתייחסו אליה בכבוד רב, ובדרך כלל נענו לבקשותיה.
ז. לאחר החזרה מן השבי, החלה מסכת ייסורים חדשה. כשאנשי משמר הירדן היו בשבי, נמסרו אדמותיהם לקיבוץ גדות. אנשי משמר הירדן הגישו תלונה במשטרה על גזילת אדמותיהם, אבל במשטרה לא טיפלו בתלונה, בנימוק שזו הוראה מגבוה. שמונה שנים ניהלו אנשי המושבה מאבק סיזיפי מול מערכות בירוקרטיות אטומות ואכזריות שלא התייחסו כמעט ל״נידחים״ ממשמר הירדן, שלא השתייכו ל״אנשי שלומנו״.
ח. נכדה של רבקה, כרמי אדלר, בנם של ציפורה גרבובסקי ונתן אדלר, שנקרא על שם דודו שנפל במשמר הירדן, היה מש״ק מודיעין במיפקדת חטיבת שריון מילואים. במלחמת יום הכיפורים נהרג כרמי בקרבות לכיבוש העיר סואץ, ביום 24.10.73, בן 23 היה בנופלו. זה היה החלל הרביעי של בית גרבובסקי.
ט. וכך כותב עליה אריה יצחקי בספרו גבורת משמר הירדן, בהוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תחת הכותרת: ״עושים צדק היסטורי״.
רבקה גרבובסקי שכלה ביום אחד את בעלה חיים ובנה הבכור בן ה-16 מנחם, שנרצחו מן המארב בידי מרצחים ערבים בכ״ז בתמוז תרצ״ח. האסון הנורא לא שבר את רוחה, לאחר נפילת בעלה חיים ובנה מנחם, ילדה רבקה בן, שנקרא חיים מנחם על שם אביו ואחיו. בעבודה מפרכת הפכה את המשק המשפחתי לאחר המשקים המשגשגים במושבה משמר הירדן… במהלך הלחימה ראתה את בנה כרמי בן ה-19 לוחם בסורים המתקדמים ברחוב הראשי ובולם אותם בגבורה… ולמרבה הזוועה ראתה אותו נפגע ונופל מאש האויב. גם לאחר מכן המשיכה לתפקד ועסקה במילוי מחסניות בכדורים עבור הלוחמים שנותרו… האם הגיבורה רבקה גרבובסקי הצליחה להסתתר מן הסורים, יצאה בלילה לבדה כדי לחמוק אל המיפקדה בראש פינה ורק בשל חוסר מזל עלתה על עמדה סורית ונפלה בשבי הסורים.
ועתה נשאלת השאלה המתבקשת; איך רבקה גרבובסקי נותרה אלמונית? התשובה פשוטה ואכזרית. רבקה לא השתייכה לאליטה הפוליטית ואפילו לא היתה מקורבת אליה. היא הייתה איכרה ממושבה נידחת בגליל.
ראוי היה שקברה הצנוע של רבקה גרבובסקי – ״אשת הברזל״ יהפוך למקום עלייה לרגל לכל תלמידי ותלמידות ישראל, ולמרגלותיו יילמדו מהי דבקות באדמה, מהי הגשמה ציונית ומהו המחיר הכבד ששולם כדי לממש את תקומת ישראל בארצו.
תודה לרו״ח חיים יואבי רבינוביץ׳ על הרעיונות.
**
שבת שלום של המשך מיגור הגרעין האיראני, חיסול מחבלי חיזבאללה וחמאס בלבנון, בעזה וביו״ש. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
