צופיה לקס, סטנד-אפיסטית, שחקנית ויוצרת תיאטרון, אם לתשעה המתגוררת ביישוב עפרה, אישה מלאת אנרגיות השומרת תמיד על קצב של עשייה, מצאה את עצמה בתקופה הזאת עוצרת, מתכנסת לתוך עצמה ולתוך המשפחה.
"לפעמים מישהו צריך לעצור אותנו כדי שננשום קצת ונחשב מסלול מחדש. הקורונה עצרה לי את מרוץ הפרנסה, ואני מתפללת שהפרנסה תבוא בקלות ואמשיך להגשים את הייעוד שלי בעולם", היא משתפת אותי רגע לפני שהייתה אמורה לחזור להופיע על הבמות אחרי ט' באב. השנה שיבשה הקורונה את התוכניות.
תמיד מסקרן אותי אם שחקנים נולדים כאלה או פתאום מגלים את עצמם. מתי הבנת שאת בעצם שחקנית ושזה הייעוד שלך בחיים?
"אני חושבת שזה היה במופע הסטנד-אפ הראשון שלי. אני לא זוכרת אפילו למה בכלל פנו אליי. הייתי אז שחקנית בתיאטרון ילדים עם רזומה משפחתי במופעי מקווה ובאירועי חינה משפחתיים, ויום אחד בעלי התקשר ואמר לי שבמועצה הדתית שומרון עורכים ערב לבלניות ורוצים שאופיע שם כסטנד-אפיסטית.
"לקחתי את האחיינית שלי שתשמיע מוזיקה ברקע. אמרתי לה: 'נאלתר, את כבר תרגישי איזו מוזיקה לשים', ונתתי סטנד-אפ שהולך עד היום. אחרי המופע הבנתי שהקב"ה פתח לי דלת חדשה, אז פשוט עברתי דרכה, והינה אני כאן כבר 19 שנה על הבמה".
איך את חווה את התקופה הזאת ללא במות ומופעים?
"בהתכנסות מוחלטת, בבירור פנימי מה הקב"ה מבקש מאיתנו, מה אני יכולה לתקן. הקורונה הזאת הקפיצה אותי מאוד אבל גם נתנה לי כאפות. לא אהבתי את כל מה שראיתי בהתבוננות הזאת, אבל בכוונתי לשנות כל חלק לא אהוב. אם היה אפשר לקבל את הטירוף הזה בלי חולים, נפטרים ומובטלים, הייתי מבקשת שתישאר עוד איזה חצי שנה".
איפה הקורונה תפסה אותך?
"מייד אחרי בר המצווה של הבן שלי, בשיא מופעי חודש אדר, שהם הפרנסה של השנה והזמן הכי כיפי בתחום. לא ראיתי את זה בא ולא נערכתי משום בחינה, ויש בזה גם משהו טוב. קצת איבוד שליטה לא עשה רע לאף אחד. בסוף (ובהתחלה) לא אנחנו מנהלים את העולם הזה. מזל".
עם כל הכאב אני חושבת שההבנה שהחיים קצרים מביאה לחיים תכליתיים, מלאים בהבנה כמה כלום לא מובן מאליו, למרות שלפעמים אני מרגישה שמי שאיבדו בחייהם מדברים בשפה שונה מהשאר. והשמחה? השמחה היא עניין גנטי.
עברת בחייך כמה ניסיונות מטלטלים ולא פשוטים. את יכולה לספר עליהם? ואיך מכניסים בכל זאת את השמחה לחיים?
"ואו, מאיפה להתחיל ואיך לספר את זה בלי להישמע מתבכיינת או מסכנה? זה התחיל כשהייתי בת שנתיים וחטפתי כווייה בדרגה שתיים-שלוש כשבייביסיטר שפכה עליי מחם של שבת. אף אחד לא יודע מה קרה שם כי הנערה נמלטה ואין מי שיספר את הסיפור. המזל שלי הוא שאני לא זוכרת כלום (הטראומה של אימא שלי). הצלקות לקחו אותי לחוויות חברתיות קשות מאוד לאורך השנים, וזה חישל אותי.
"כשהייתי בת 8 איבדתי את אבא שלי בתאונת פיגוע. נהג משאית נכנס בו, ולאחר התאונה העלו את אבא שלי על מונית לבית חולים ברמאללה. לא ממש יודעים אם הוא נהרג במקום או בדרך, אבל האיש שהיה כל חיי הלך, ומאז אני נושאת את אובדנו בכאב גדול, וכן, גם מעלה על זה הצגה. זאת השפה שלי.
"לאורך השנים שאחר כך נפרדנו גם מסבא, הרב מאיר יאודה גץ ( ה'טעות' במקור), שהיה רב הכותל והיה לנו לאב כל השנים, ולאחר שנים נקטפו מאיתנו יקרים אחרים במשפחה.
"עם כל הכאב אני חושבת שההבנה שהחיים קצרים מביאה לחיים תכליתיים, מלאים בהבנה כמה כלום לא מובן מאליו, למרות שלפעמים אני מרגישה שמי שאיבדו בחייהם מדברים בשפה שונה מהשאר. והשמחה? השמחה היא עניין גנטי. אני מסתכלת אחורה מדי פעם לבדוק שאבא שלי אוהב את ההומור והצחוק שאני מביאה איתי לא פחות מאת הרצינות והעומק".
את בחורה מוכשרת ויצירתית שבכל פעם מפתיעה במופע חדש. הצלחת גם בתקופה הזאת להמציא את עצמך מחדש?
"בתחילת הקורונה יצאתי במשחק מהמם לליל הסדר: לוח מיוחד שמלווה את כל ליל הסדר ומשובצות בו פעילויות וחידות. זאת הייתה תחושה של גאולה ונס. גם הצגה חדשה נולדה, אבל הכי הכי אני חושבת שהמצאתי את עצמי כאדם, לא כשחקנית. וזה בעיניי הישג גדול יותר".
איזו תובנה אימצת מהתקופה הזאת?
"הבנתי שאיבדתי את הדרך באמצע. כל החיים הבית היה בראש ובראשונה, לפני הכול. זה המקור, ולשם אני חוזרת. המרדף אחרי הפרנסה גרם לי לאבד מסלול. הרבה שעות מחוץ לבית במרוץ אין-סופי, ולא שמתי לב למחירים הכבדים
(אם כי אני עדיין אישה של בית). הקורונה החזירה לי את סדר העדיפויות. אני מקווה מאוד מאוד שלא לאבד את הצומת הזה".
כאימא לתשעה, בלי עין הרע, איך מתפעלים קיץ של קורונה עם הילדים?
"בהכי זרימה שיש, בהנאה הכי גדולה, חיבוקים ונשיקות, נשיקות וחיבוקים. בלי תוכניות מוגזמות, בלי לרדוף אחרי הצל של עצמנו ואחרי האטרקציות של מחר. דשא, פיתוח הגינה, בריכה בחצר ולילה באוהלים בחצר. מי צריך יותר מזה?"
על מה את חולמת בימים אלו?
"על פרנסה בלי דאגות שתאפשר חיים מאוזנים (או חיים מאוזנים שיאפשרו פרנסה בכבוד. הסדר לא משנה), בריאות לכולם, ובעיקר להצליח להיות מחוברת לייעוד שלי בלי להתבלבל, בלי רעשי רקע. לפעמים אני ממש מצטערת שהקב"ה לא מתקשר איתי מילולית, הייתי שמחה לשמוע לאן עוד אני יכולה לגדול (חוץ מלרוחב)".
מה את מאחלת לעצמך?
"לא להחמיץ הזדמנויות ולהמשיך לחיות בכל יום כאילו הוא היום היחיד".
