גליון 511

מגזין

מה הרב קוק היה אומר

מאת:מוריה אופיר

דומני שאם הרב קוק זצ"ל היה חי היום, הוא היה מואשם בניתוק, בחוסר הבנה לעולם המתחדש, מצטייר כמי שאטום למגמות החדשות בעולם היהודי, שלא ער למצוקות העולם היהודי…

דומני שאם הרב קוק זצ"ל היה חי היום, הוא היה מואשם בניתוק, בחוסר הבנה לעולם המתחדש, מצטייר כמי שאטום למגמות החדשות בעולם היהודי, שלא ער למצוקות העולם היהודי…

פרויקט מיוחד בהשתתפות:
הרבנית ימימה מזרחי | הרב חגי לונדין
הרבנית אהובה צוקרמן | צחי מאגנז'י

הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי

הרב קוק לא היה מרשה לי לענות על השאלה הזו

הרב, הרבי, רבינו, כבוד הרב, מרן.
כילדה בשכונת בית וגן בירושלים, הכרתי את ה"רבנים" של אבא: "הירש", כפי שכונה בפיו הרש"ר הירש והרב שלמה מן ההר זצ"ל אותו העריץ אבא כתלמיד וחכם.
כילדה בבית יעקב, הכרתי את הרב שך.
כנערה בבית הספר "חורב", הכרתי את "הרב". הרב קוק.
כמאורסת טרייה, ערך לי אישי, הרב חיים, היכרות עם "רבינו", ר' נחמן, למורת רוחו של אבא יש לציין. כנשואה לבן עדות המזרח, הכרתי את "כבוד הרב" וגם את "מרן", הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
ובכל הזמן הזה, כשאני נושאת בתוכי את כל הפנתיאון המפואר הזה, הוא היה שם תמיד.

"הרב". הרב שלא רב עם שום דעה או עדה אחרת, הרב שייחס כבוד רב לכל מי שרוצה באמת לשמש כעבד לעם קדוש.
ורק על דבר אחד היה הרב, יוצא לקרב רב. הוא היה יוצא לקרב איתנים מול הרב-תרבותיות.
זו בדיוק הסיבה שהוא לא היה מרשה לי לענות לשאלה שנשאלתי קודם כתיבת הטור הזה: "מה היה הרב אומר על מדינת ישראל של שנת 2021?"
הוא לא היה אומר שנת 2021. הוא היה הוגה בחרדת קודש את התאריך העברי: ה'תשפ"א.
בחוגים רבים, היה הרב נתפס כ"פתוח" מדי, מכיל מדי, סלחן מדי. נדמה לי שרק בחלוף הזמן אפשר להבין את הקנאות הלא מתפשרת של הרב לתרבות היהודית.
זו בדיוק הסיבה שהוא התעקש ללמד את כולנו, שאפשר לפתח עולם רב מימדי גם, ואולי רק ללא רב תרבותיות! בעולם התורה, הוא יאמר, תהיה שירה, תהיה אהבה שאין כמוה, יהיה טיפוח הגוף, תהיה אהבת הארץ שאינה מעידה על היותך עם הארץ.
נדמה לי, נדמה לי, שהרב היה מביט בישראל של שנת תשפ"א, ו- כן! – מנענע לה בראשו.
הוא היה בוחר לראות את אנשי העם הזה, נעים לאט לאט לכיוון החזון שלו: בלימוד התורה שהתפשט גם אל ה"עם שבשדות" שהיה חשוב בעיניו כל כך, בתרבות, עם נסיקת הזמרים ששרים "יהודית", ובניסיון של כולנו לראות "מה רב טובך אשר צפנת" בתרבות שלנו.
"צריך להראות את הדרך, איך נכנסים לטרקלין דרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה… ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר… הא-לוהות העליונה יורדת היא בעצמה בשביבלנו, אל העולם ובתוכו… השמים נפתחים ואנו רואים מראות א-לוהים" (אורות, זרעונים, צימאון לא-ל חי).
"הרב" שהוא תרבותיות.

הרב חגי לונדין

הניצחון השקט של הרב קוק

משל הרב קוק רק הולכת וגוברת: מעבר למספר לומדי משנתו בפועל, אשר בעבר הלא-רחוק היו עשרות וכיום רבבות; מעבר למוסדות פרי רוחו המעצבים כיום תחומים רבים במדינת ישראל; מעבר למפעלים המתרקמים כל העת להנגשת משנתו לציבור – הרי מעולם לא היו בעם ישראל כוחות החותרים לאחד בין קודש וחול יותר מאשר בימינו. בכל תחום אליו נביט: תורה, כלכלה, ספרות, חינוך, תקשורת, מוסיקה, אומנות – נמצא צעירים וצעירות הניזונים באופן ישיר או עקיף (בעיקר עקיף) מתורתו של הרב קוק ומטים אט-אט את המציאות הישראלית אל חזונו הגדול (שלא לדבר על תחום הצבא וההתיישבות, ששם כבר 'הוכרעה המערכה' וצאצאיו הרוחניים של הרב הם בראש החץ).

לניצנים הנראים כעת יידרשו עשרות שנים נוספות על מנת להגיע להבשלה מלאה, אולם הכיוון הוא בלתי הפיך. המהפכה השקטה מתחוללת כל רגע גם בלי שנחוש בכך.

אף אחד לא תמים. ברור ששינויים תרבותיים מעין אלו מלווים בסיבוכים ולעיתים – הפוך על הפוך – בהתנגדות דווקא כלפי הציבור המניף ברמה את דגל הרעיונות הללו; לעיתים אף נוצר מצב בו חלקים מהציבור הדתי-לאומי מתבלבלים בין חזונו של הרב קוק לבין פשרנות דתית גרידא; או מוצאים עצמם מפולגים סביב הדרך ליישם את החזון ולכן מוחלשים ציבורית ופוליטית – אולם כל אלה הם משברים זמניים ובמידה מסוימת אף בלתי-נמנעים. הכיוון עצמו הוא ברור: חיי חברה מודרנית המחוברים למסורת התורנית הנצחית של עם ישראל – לשם אנו חותרים, ולשם נגיע.

"הַמְּצִיאוּת אֵין לָהּ כְּנָפַיִם מְהִירִים כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לַחִזָּיוֹן" קבע הרב קוק בזמנו (אורות התחייה ג'), אך כבר כעת המציאות 'מצמצת פערים' עם החזון. שמונים ושש השנים הללו הן רק ההתחלה. 

מתפללים על קברו של הרב קוק בג׳ אלול | צילום ברל׳ה קרומבי

הרבנית חוה צוקרמן

הרבנית אהובה צוקרמן

מה היה אומר הרב זצ”ל על המהפכה של שרת החינוך?

למרות המילה “מהפכה” מתברר שהשרה ממשיכה את הגישה הפרוגרסיבית בחינוך שעיקריה הם שאין ערכים מוחלטים: “כל אחד והאמת שלו”, ושכל עניינו של החינוך לחברתיות היא הכלת האחר, השונה (חוץ ממי שלא שלא אימץ את התפישה הזו).
יתרה מכך, הכיוון המתחזק בגישתה הוא שהילדים יגיעו לבית הספר בכיף וכן גם המורים עם מיקוד על תחושות הילד, יצירת שיח והצד הריגשי שב”חויית הלימוד”… בלי לדבר על הלימוד עצמו וחלילה על הישגים ומצוינות, ובלי נסיון לעצב אדם בוגר ואחראי כלפי עצמו וכלפי החברה.

הרב קוק במאמרו המפורסם על החינוך דיבר על כך שמטרת החינוך היא “להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר… מאז אשר החל אברהם אבינו לקרוא בשם ה’ הייתה לנו לנחלה כי כל מה שתהיה מושרשת בליבו של אדם יותר הקריאה בשם הכך יגדל טובו ויושרו ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה”.
זאת אומרת שהדרך לעשות אדם מאושר לא עוברת דרך הדיון הישיר על התחושות האישיות של הילד שבא מתוך התעסקות בתחושותיו ובלמידה משמעותית רלונטית לו ולחייו האישיים בלבד, אלא דוקא מתוך יציאתו של הפרט מאיזור הנוחות שלו והרצון להיטיב לזולת שהדרך היותר בטוחה להגיע לכך היא תלמוד תורה משחר טל ילדותו של האדם.
השאלה איך עושים אדם מאושר היא שאלת האנושות. מה שנראה היום כנסיון לגרום לתלמיד (לאדם) שיהיה לו כיף – לספק לו את צרכיו האישיים והנפשיים ובעצם העולם מתרכז בו בתחושותיו ורווחתו הנפשית.
משום מה זה לא עובד ואנו חיים בתרבות שכמות האנשים הזקוקים לעזרה חיצונית כדי להרגיש טוב הולכת וגדלה. אז אולי כיוון הפוך יקדם את האנושות לאושרה?
שהאדם יהיה מסוגל לצאת מעצמו (שמכיר כעצמו) למה שמונח בעומק פנימיותו? וזה השייכות והרצון להיטיב לזולת שזה האלוקי שבו “אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות… ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה”.
הגישה הזו לא רק שלא מאבדת את האדם הפרטי אלא מזכירה לו שהוא פרט של כלל שהתפרט ממנו והמקום היחיד שנותן מנוחת נפש ואושר היא כשאתה פועל את תפקידך הכללי.
כך אדם מרגיש בעל משמעות – כשהוא נותן את חלקו המיוחד לו בחברה, בעולם. “וכל מה שהתפיסה הכללית יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו וככה יזכה יותר להארת האור האלוקי…”
הפנמת הרעיון שאנחנו חלק מכלל, ההבנה שיש רצון עליון שהוא מגמת הכל וכולנו חלק מהרקמה האנושית והעולמית כאיבר בגוף שכל רצונו לא טובת עצמו הבלעדית אלא טובת הגוף כולו ממעטת את כח השנאה הקנאה והתחרות.
הרצון להיטיב לאחר מתוך הרחבת האני האנוכי לאני האמיתי שלנו, שינוי תודעת האני, בירור הזהות הלאומית שלנו בפני עצמה ותרומתה לאנושות כלב באיברים. זה קורה רק על ידי לימוד התורה ופנימיותה שהיא ורק היא משמחת ומשיבת נפש.

צחי מאגנז'י

מה עשו לך, הרב קוק?

לפני כמה שנים ישבתי בקורס על משנתו של הרב קוק באוניברסיטה העברית. קהל הסטודנטים היה מגוון. דתיים, חילונים, מבוגרים וצעירים. המרצה, דמות כריזמטית, היה נמרץ ורהוט, מלמד פסקאות מספריו של הרב קוק באומנות רבה, המנתקת בין בעל השמועה לשמועה עצמה, מלמד את דבריו כאילו היה מדובר בהוגה דעות חילוני המנותק מן הקודש. כבחור ישיבה הדבר קומם אותי מאוד. בשלב מסוים אמרתי למרצה שהוא עושה עוול לאמת ולדמותו של הרב קוק שמפסקאותיו הוא מלמד. 

פני כמה שנים ישבתי בקורס על משנתו של הרב קוק באוניברסיטה העברית. קהל הסטודנטים היה מגוון. דתיים, חילונים, מבוגרים וצעירים. המרצה, דמות כריזמטית, היה נמרץ ורהוט, מלמד פסקאות מספריו של הרב קוק באומנות רבה, המנתקת בין בעל השמועה לשמועה עצמה, מלמד את דבריו כאילו היה מדובר בהוגה דעות חילוני המנותק מן הקודש.
כבחור ישיבה הדבר קומם אותי מאוד. בשלב מסוים אמרתי למרצה שהוא עושה עוול לאמת ולדמותו של הרב קוק שמפסקאותיו הוא מלמד.
שומעי לקחו מתארים לעצמם איזה הוגה דעות פוסט מודרני, ואולי מן הראוי להביא את תמונתו של הרב החבוש בשטריימל על ראשו ומעיל רבנים, ללמד על דקדקנותו ההלכתית והלא מתפשרת, על הרב שאמנם אהב כל אחד מישראל, אבל לא חשש להטיח את האמת בפני החילוניות; שהאמין בחקלאות עברית ועודד אותה, אבל לא שעה לבקשות החקלאים ולא התיר חליבה בשבת, כפי שהתיר החזון אי"ש; על הרב שקירב את כולם, אבל היה ראש וראשון לעמוד בראש ההפגנות והמחאות על חילולי השבת, שיצא נגד פגיעה בטהרת המשפחה, נגד החינוך הקלוקל, ששכנע את גדולי הרבנים לצאת למסע המושבות להכיר את החלוצים החדשים ולקרבם, אך כבר במסע עצמו עמד בתוקף על משמרת הקודש.
כשהרב קוק זצ"ל הגיע לראש פינה וראה שהבימה בקרבת ארון הקודש ולא במרכז בית הכנסת (כמנהג הרפורמים בזמנו), הוא לא הסכים להיכנס לבית הכנסת וכמחאה התפלל בחוץ וזאת רק מפני ששינו ממנהג ישראל סבא.
זה הרב קוק, אשר שכתב בצורה קשה נגד מי שניסה לשנות אות וקצה אות במסורה אם בהגות חילונית ואם ברוחות מערביות ורפורמיות שנישבו באירופה ובארה"ב.
אבל למה נלין על העולם האקדמי? גם בציבור הציוני דתי המעלה את הרב קוק על ראש שמחתו, בונים תיאוריות שלימות משברי פסקאות ומשפטים, נתלים באילן גבוה ובאהבת ישראל הגדולה שלו ומוצאים תירוצים לכל חולשה, מנמיכים את התורה הגדולה שלו, שחתרה לקיום חיי תורה בשלמות, לביסוס חיי הלכה ביישוב מתחדש והכל מתוך רוח גדולה; מתעלמים מכך שאת כל הרוח הגדולה אותה הביא ומכוחה יצר, הוא זיקק למפעל חייו שהוא יצירתו: מהדורה תלמודית של הלכה ברורה ובירור הלכה המחברת את דברי ההלכה אל התלמוד.
דומני שאם הרב קוק זצ"ל היה חי היום, הוא היה מואשם בניתוק, בחוסר הבנה לעולם המתחדש, מצטייר כמי שאטום למגמות החדשות בעולם היהודי, שלא ער למצוקות העולם היהודי…
הוא היה מצטייר כפנאט המתעקש על קדושת הכותל, ופוגע ב "סוגים שונים של העם", כפי שטוענים היום כנגד רבים מגדולי ישראל שתורת הרב קוק נר לרגלם.
מרן הרב קוק זצ"ל היה גדול בתורה בהלכה, באגדה, בקבלה, באמונה, באהבת ישראל, באהבת ארץ ישראל.
אך למרבה הצער נדמה שכל מה שנשאר מתורתו ברמה הציבורית זה אוסף משפטים "ווארטים", ותורתו לא מקבלת מספיק מקום בבית המדרש.
בעזרת ה' תורתו עוד תזכה לתחיה, על ידי אותם הדולים ממעמקי תורתו מעיינות הישועה ומשקים את העדרים מבלי להתנצל.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה