אורי שכטר

מחזיר אותנו למסלול

מדי פעם בורא עולם נותן לנו סטירות קטנות, שמטרתן בדרך כלל להחזיר אותנו למסלול נכון ולתקן את הדרוש תיקון, כמו שכתוב בספר משלי ״את אשר יאהב ה׳ יוכיח״. אין לנו שליטה על הקלפים של החיים שבורא עולם נותן לנו, גם אם מדובר לכאורה בקלפים שנראים לא משהו. אבל כן יש לנו שליטה איך לשחק בעולם עם הקלפים שניתנו לנו.
אשתף בכמה דוגמאות.
01
לפני כשבוע וחצי הגעתי להרצאה באזור ירושלים, וכשנכנסתי לאולם ההרצאה ראיתי שכולם עסוקים ולא היה נראה לי שהם בכיוון של לשמוע הרצאה. ניגשתי לאחד המנהלים במקום והתברר לי שבכלל לא הייתי אמור להרצות שם.
הסתכלתי שוב על הוואטצאפ והתברר שטעיתי ושבסופו של דבר ההרצאה לא נסגרה באופן סופי. בהודעה היה כתוב ׳לא סופי׳ ואני בטעות ראיתי ׳סופי׳. באמת לא הוזמנתי להרצות במקום…
בהתחלה הייתי קצת בהלם ואפילו הרגשתי בתוך ליבי מעט ביזיון על הסיטואציה המביכה, גם המנהלים במקום היו קצת במבוכה. לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי, ואז אמרתי להם – ״הכול טוב והכול לטובה, לא קרה כלום, אתם לא אשמים, כנראה לא הבנתי נכון״.
02
ניצלתי את הזמן שהתפנה לי לקפוץ לכותל המערבי להתפלל יחד עם בתי היקרה שליוותה אותי באותו יום, ולאחר מכן המשכנו להרצאה הבאה. נזכרתי שקרה לי פעם מקרה דומה.
הגעתי ערב אחד להרצות בבית ספר באשדוד לצוות המורים. בדרך התקשרתי מספר פעמים למנהל בית הספר ולא היה מענה. כשהגעתי לאשדוד הוא ענה. שאלתי אותו איך מגיעים אליהם והוא מייד הבין את הטעות ואמר לי ״מה? המזכירה לא עדכנה אותך שהמפגש של הצוות בוטל? כנראה שזה קרה בגלל שהיא יצאה לחופשת לידה״. אמרתי לו בחזרה: ״לא קרה כלום, שמעתי שירים ושיעור טוב בדרך, הכול טוב והכול לטובה״.
המנהל אמר שיטפל בנושא למוחרת, התעקש לשלם לי על ההרצאה שלא העברתי, והזמין אותי להרצאה נוספת לכל הצוות. אז באמת הכול היה טוב והכול לטובה…
03
בוקר אחד לפני כשנה לקחתי את שני ילדינו הקטנים לתחנת האוטובוס, ולפני שיצאתי מהחניה אמרתי להם לחגור את חגורת הבטיחות. נסעתי עם הרכב בכביש היורד מביתנו, הכביש היה פנוי לחלוטין, למעט רכבים החונים בצידי הכביש. פתאום שמעתי בום חזק ולא הצלחתי להבין מאיפה זה הגיע.
עצרתי במהירות, יצאתי מהרכב וראיתי שאחת מהשכנות נכנסה ברכב שלי בעוצמה וגלגל הרכב שלה ניתק ממקומו. גם אני זכיתי למכה מכובדת בצד השמאלי של הרכב.
השכנה יצאה בבהלה מהרכב, בעוד ילדיה הקטנים חגורים בספסל האחורי ומייד התנצלה. ״לא ראיתי אותך, אתן לך את הפרטים של הביטוח שלי״. אמרתי לה בחזרה: ״הכול בסדר, תטפלי בילדים שלך, תדאגי לקחת אותם לגנים, אנחנו כבר נדבר ברוגע בהמשך״.
לאחר שעזבתי את המקום והמשכתי הלאה, הודיתי לבורא עולם על הסטירה הקטנה שהוא נתן לי על הבוקר.
04
אסיים בסיפור מלמד על סטירה שסיפר לי אחד משכניי בראש צורים.
לפני מספר שנים ניהל השכן שלי תיאטרון לנוער בסיכון בירושלים. באחד הימים הגיעו כל החבר׳ה, למעט בחור אחד שהיה מהשחקנים הראשיים בהצגה. החבר שלי שאל את כל החבר׳ה איפה הבחור והם ענו לו שהבחור נעצר ושאבא שלו הגיע לשחרר אותו בערבות.
כשהגיע הבחור בסופו של דבר, חברי שאל אותו מדוע הוא איחר. הבחור סיפר את שאירע ומדוע נעצר, ואז המשיך וסיפר על אבא שלו שהוציא אותו בערבות. הוא הוסיף את המשפט המצמרר הבא: ״הוא הוציא אותי בערבות והבן כלב הזה אפילו סטירה לא נתן לי״.
זה נכון שכל סטירה שמקבלים כואבת ולא נעימה ובדרך כלל אנחנו לא בוחרים לקבל אותה, אבל מה שכן אנחנו יכולים לבחור – זה איך להתייחס לסטירה וכיצד להתקדם מפה והלאה, ולזכור שתמיד, אבל תמיד, שמאחורי הסטירה עומד מנכ״ל העולם, והוא לא שונא אותנו או מנסה לענות אותנו – אלא מנסה להחזיר אותנו למסלול…■

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■