בשנים האחרונות, הולכת ומטפסת עקומת מקרי הרצח, והאלימות בכלל, במגזר הערבי בישראל.
בכל הנוגע לרציחות, העליה במספרים היא עקבית. לפני כעשור היו כמה עשרות נרצחים בשנה, אבל מאז תחילת העשור הנוכחי – שנת 2021 – חצה מספר הנרצחים בשנה את קו ה-100. בשנת 2025 הגיע המספר ל-252 נרצחים. ואילו השנה, רק בחודש ינואר, שטרם הסתיים בעת כתיבת שורות אלה, כבר נרצחו כמה עשרות.
המגזר הערבי מהווה כ-20 אחוז מאוכלוסיית מדינת ישראל (הקטנה), אבל כ-80 אחוז מכלל הרציחות במדינה אירעו במגזר זה, לעומת 20 אחוזים בכל יתר המגזרים גם יחד – יהודים, דרוזים נוצרים ואחרים.
היחס בין מספר הנרצחים אצל היהודים לעומת הערבים עומד על 1 : 15, כלומר כ-15 נרצחים ערבים על כל נרצח יהודי.
העליה התלולה במקרי הרצח הביאה לביקורת קשה על תפקודו של השר לביטחון לאומי, וכן על משטרת ישראל, שכביכול נכשלו במניעת מקרי הרצח.
ואולם ביקורת זו היא חסרת כל בסיס ונובעת מאי-הכרת הנתונים, הסוציולוגיה של המגזר והסיבות האמיתיות למקרי הרצח, הנעוצות דווקא עמוק במדיניות פרוגרסיבית של ממשלות ישראל, של פקידי ה"דיפ סטייט" וכן המערכת המשפטית בכללותה.
מהן, אם כן, הסיבות לעליה התלולה במקרי הרצח?
• הסיבה הראשונה נעוצה בתפיסה הרב-תרבותית הפרוגרסיבית, הגורסת, כי אין תרבות אחת העדיפה על רעותה. בעבר הופנתה ביקורת על דפוסים אלימים וברבריים במגזר הערבי ובדת האיסלאם בכלל, ביקורת זו הולידה תנועות במגזר הערבי, אשר קראו לשחרור האשה, למניעת פוליגמיה ולהסרת גורמים רבים המאיצים פשע ואלימות. ואולם בעשורים האחרונים שולטת התפיסה שלפיה אסור בתכלית האיסור להביע ביקורת כזו. יתר על כן, ישנה התרפסות כוללת כלפי דת האסלאם והתרבות הערבית. כך, בכל חברה גדולה או גוף ממשלתי נשלחות ברכות לרגל חגי האסלאם (בעוד שבחגי ישראל לא תמיד נשלחות); כך, מתבטלים פוליטיקאים, אנשי משפט ואנשי ממשל בכירים כלפי אותה "תרבות", מפגינים נוכחות באירועים, ונושאים נאומים כמה המדובר ב"דת של האהבה והשלום" וכמה הרמדאן הוא "זמן לחשבון נפש ולעשיית מעשים טובים". גם כך, קיימת באסלאם התנשאות וביטול כלפי כל דת או תרבות אחרת, וכאשר מתווספת לכך התרפסות מצדם של אותם המחזיקים בדתות ובתרבויות אחרות, נאורות ומתקדמות פי כמה – מקבלים האוחזים בדת האסלאם חיזוק לצדקת דרכם כביכול, ואינם נכונים לכל ביקורת עצמית. אם איש אינו דורש מהם לעשות חשבון נפש, בוודאי האלימות והרצח אינם קשורים לתרבות שלהם…
• סיבה נוספת קשורה לתפיסות פרוגרסיביות שחדרו לעומק לכל מערכי הפקידות, המשפט ואכיפת החוק. קרנות השמאל, שארגנו השתלמויות ולימודים במשטרת ישראל, בצה"ל, בגופי ביטחון נוספים ואצל הפקידות המשפטית, ייבאו תיאוריות חסרות כל בסיס, שנכשלו כישלון צורב במדינות בהן פותחו. כך, יובאה תיאוריה לפיה מקור הפשיעה הערבית ב"חיכוך" של האזרח הערבי עם משטרת ישראל ועם גופי הביטחון, בהן הוא רואה בבחינת "כובשים ומדכאים". התאוריה הזאת גורסת שהפתרון לכך הוא מניעת מגע בין משטרת ישראל לבין המיעוט הערבי, יציאת המשטרה מהיישובים הערביים והפחתה ניכרת בפעולות אכיפה כלפיהם. תיאוריה נוספת שיובאה עסקה ב"פרופיילינג" והביאה לביטול פעולות אכיפה וכתבי אישום נגד עבריינים במגזר, במטרה להתאים את מספר כתבי האישום המוגשים שם למספר המוגש במגזרים אחרים, ללא קשר כלשהו למצב במציאות. בגופי האכיפה השונים מונו פרויקטורים במטרה לבחון, כיצד ניתן להקטין את האכיפה במגזר, לכאורה כדי "להגביר את אמון האזרחים הערבים בממסד". תיאוריות אלה ואחרות יובאו, בעיקר, מהמדינות הפרוגרסיביות בארצות הברית, אלא שבכל מקום בעולם שבו נוסו תאוריות אלה, הן נכשלו כשלון צורב, גרמו לעליה ניכרת במקרי הרצח, האלימות, הפשיעה.
• הסיבה השלישית נעוצה במדיניות הטיפוח וההעצמה של המגזר הערבי. במשך כמה עשורים, נשפכו עשרות מיליארדי ₪, שהם כסף ציבורי, לשיפור תנאי החיים במגזר הערבי, מתוך הנחה, שגויה מאוד, כי המדובר במגזר "מוחלש". המגזר הערבי אינו מוחלש כלל. למעשה, הוא אחד העשירים במדינה, אם לא העשיר ביותר. די במבט חטוף בבתים בהם מתגוררים ביישובים הערבים, כולם, ללא יוצא מהכלל, צמודי קרקע, עם מאות ואף אלפי מ"ר בנויים בבית אחד. די במבט חטוף במכוניות בכל יישוב ערבי, רוב המכוניות הן של מותגי יוקרה, בעלות של מאות אלפי ₪ וגם מיליוני ₪. הסיבה לכך שהיישובים הערביים מסווגים כ"מוחלשים" היא, כי מרבית האנשים שם חיים מכלכלה שחורה, וחלקם אף מעבריינות. כספים אלה אינם מדווחים וכך יוצא, שמי שנוסע במרצדס ששוה שני מיליון ₪, מקבל גם קצבת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי… הכסף הרב שהושקע במגזר התפזר בחמולות השונות וגרר מאבקים על שליטה בפרויקטים השונים ובעמותות השונות, כדי שניתן יהיה לקבל עוד ממנו. אותם מאבקים הפכו אלימים, ואז, באמצעות אותו כסף רב, נרכש נשק חם.
• הסיבה הרביעית נעוצה באוטונומיה החינוכית שהעניקה המדינה למגזר, ובעשור האחרון, גם האוטונומיה התקשורתית – עם הקמת ערוצי רדיו וטלוויזיה, שהמדינה כלל אינה מתערבת בתכני השידור בהם. למרות שאין מקום בעולם עם רמת חיים כה גבוהה וחירויות כה רחבות למוסלמים, מחונך המגזר כולו לראות במדינה גורם זר, כובש ומדכא. בערוצים ציבוריים מכנים ערביי ישראל את עצמם כפלשתינאים, ובעודם לובשים מותגי על, נוסעים במכוניות יוקרה וגרים בטירות, הם זוכים ל"העדפה מתקנת" בקבלה ללימודים ולמשרות ציבוריות – בוכים על הכיבוש, הדיכוי והאפרטהייד. תפיסות אלה רווחות דווקא אצל הצעירים המשכילים (בדיוק אלה שרוצחים ונרצחים). כאשר אלה התפיסות כלפי המדינה, וכך מתחנכים הילדים מינקות – אין לצפות לשיתוף פעולה כלשהו עם גורמי האכיפה למלחמה בפשיעה.
רשויות אכיפת חוק מסוגלות לפעול רק כאשר יש להן לגיטימציה ציבורית והן זוכות לשיתוף פעולה. אם בכל אירוע פשע, איש לא ראה ואיש לא שמע, הראיות מועלמות והכונן של מצלמות האבטחה נמחק, יורד עד מאוד הסיכוי לפענח את הפשע. והנה, למרות הבכי והנהי – הלכה למעשה – תומכת האוכלוסיה הערבית, בהתנהגותה, בעבריינים ומונעת הבאתם לדין.
למעט ניתוק המגע עם אזרחי המגזר, כל יתר התהליכים המדוברים אינם בשליטת המשרד לביטחון לאומי. ובנוגע לכך, אכן חל שינוי מדיניות מבורך, תוך הכנסת כוחות שיטור ליישובי המגזר וחתירה בלתי פוסקת למגע. אך תפיסות שהושרשו במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפט במשך עשורים שלמים, ועל פיהם חונך כל הפיקוד הבכיר, אינן ניתנות למחיקה באבחה אחת. בטור הבא, יוצעו מספר פתרונות אפשריים לצמצום הפשיעה והקטל במגזר, בטרם יזלגו הרציחות החוצה לכלל הציבור במדינת ישראל. ■
