גליון 511

התישבות

מספסל הלימודים להתיישבות בגבעות

אלישע ירד

אלישע ירד

מיומנו של תושב הגבעות

ידענו שכל רגע עלולים להגיע כוחות משטרה ולמחוק באחת את כל המפעל שבנינו, אך עשינו זאת בידיעה שארץ ישראל נקנית ביסורים, והדרך לשליטה של עם ישראל במרחבי יהודה ושומרון ארוכה, ודורשת מאבק קשה וממושך.

אז מה מביא נער צעיר לעזוב את ספסל הלימודים וללכת להתיישב בגבעות יהודה ושומרון?
לשאלה הזאת יהיו אולי כמה תשובות, אבל אנסה לספר לכם מנקודת מבטנו מה הביא אותנו בתור נערים לקפוץ למים האלו ולהצטרף לפעילות בגבעות – למרות שידענו שמצפים לנו תנאים קשים לאורך הדרך, התנכלויות, רדיפות, גינויים והשמצות מבית ומחוץ.
את הישיבה עזבתי בגיל 15 וחצי (כן, בהחלט צעיר יחסית לשאר הבחורים בגבעות), כמה ימים לאחר מכה של צווי הרחקה מנהליים שקיבלו התושבים בגבעת גאולת ציון וגבעות נוספות, והותירה את הגבעה כמעט ריקה מתושבים.
מגיל צעיר חונכתי לאהבת הארץ, והיה זה אך טבעי מבחינתי לקחת את הערכים שחונכתי עליהם, לעולם המעשה.
לא עזבתי כי התקשתי לשבת וללמוד בישיבה. להיפך, בישיבה נהניתי לשבת וללמוד גם מעבר לסדרי הלימוד הרגילים, אך החלטתי לקחת על שכמי יחד עם נערים נוספים משימה קשה עוד יותר – ללכת לעסוק בישובה של הארץ ושמירה על מרחביה, מתוך הבנה שכיום המלחמה על השטח ניטשת במלוא עוזה, אך הלוחמים בצד שלנו מעטים מאוד.
בנינו לעצמנו לו"ז יומי של לימוד, במקביל ללו"ז של עבודה בגבעה ופיתוחה.
הצלחנו בחסדי שמים לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך בבניה, גם בזמנים שהמשימה היתה קשה מנשוא.
כך לפעמים מצאנו את עצמנו תוך כדי מסתור בהרים כשאנו נחבאים מאחורי סלע, לאחר שנאלצנו לברוח מכוחות משטרה שפשטו על הגבעה על מנת לעצרנו בתואנה שהמקום מוגדר כ"שטח צבאי סגור" (כלי דרקוני שנועד לצרכים ביטחוניים, שהמשטרה עושה בו שימוש במטרה למגר בניה בגבעות), פותחים כל אחד ספר לימוד, גמרא, הלכה או חסידות הכל כדי לעמוד בקביעת עיתים לתורה ויהי מה!
כשחזרנו מפורקים ושבורים באישון ליל אחרי הרס ופשיטה משטרתית בגבעה (העשירית במספר בתוך חודש) – אף אחד לא התיישב לנוח, כל אחד נטל לעצמו כלי עבודה והתחיל להקים את הגבעה מחדש.
אחרים שלא עסקו בבניה הלכו לעבוד יום יום במטרה להביא כסף לבניית הבית שנחרב.
ידענו שכל רגע עלולים להגיע כוחות משטרה ולמחוק באחת את כל המפעל שבנינו, אך עשינו זאת בידיעה שארץ ישראל נקנית ביסורים, והדרך לשליטה של עם ישראל במרחבי יהודה ושומרון ארוכה, ודורשת מאבק קשה וממושך.
את הרדיפה המטורפת שחווינו באותה תקופה קשה לשכוח.
פשיטות משטרתיות של יחידות מיוחדות כמה פעמים ביום, כאילו היה מדובר בארגון טרור ולא בשלושה נערים על גבעה שעסוקים בהגשמת החזון הציוני עליו הוקמה המדינה, הרס חוזר ונשנה מדי שבוע, החרמה של הציוד האישי – לרבות תפילין וספרי קודש, מעצרים תכופים באישון ליל כשכוח משטרתי עם אקדחים שלופים פורץ לתוך הבית כשהוא מצויד באמצעים לראיית לילה ו"חוויות" נוספות שהיו יכולות למלא סרטי מתח.
כיום ב"ה הרדיפה פחתה מעט ושגרת החיים בגבעות אפשרה למשפחות נוספות להצטרף, ולנוער להתמקד בבניה ובפיתוח במקום להיאבק יום יום על קיומו.
הרדיפה פחתה מעט, אך רוב הקשיים שכרוכים בחיים בגבעות נשארו.
נער שוליים או כל אדם אחר שאינו מונע מאידאולוגיה ותחושת שליחות, לא היה מצליח לעולם לעמוד במשימה כזאת יותר מכמה חודשים.
על הנוער שממשיך להתגייס גם בימים אלו לישוב שטחי יהודה ושומרון – במסירות שמפעימה אותי לפעמים, מותר בהחלט לחלוק. אפשר אפילו לבקר ולהתנגד, אך לנערים בגבעות שמקריבים יום יום את חייהם ומרצם ושומרים על אדמות יהודה ושומרון – כמעט לבד בשטח, מגיעה לכל הפחות הערכה על פועלם. 
לתגובות
‏‪e0587310312@gmail.com‬‏

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה