אני מסודרת לשנות הפנסיה. אפתח לי מרפאה בכניסה למקדש, ושם אסייע לנשים להיכנס בטהרה. בשביל מה עברתי את המסע הארוך ומייגע כל כך של התמחות ברפואת נשים אם לא לצורך גדול שכזה?
כל ענייני הטומאה והטהרה שבתורה הם חלק מחוקות התורה, כללים אלוקיים שאי אפשר להבינם בשכל אנושי פשוט. מדובר לעיתים על מנהגים אוניברסליים בעולם העתיק שבתורה ובהלכה קיבלו מבט וכיוון מיוחדים, כמו ההרחקה של אישה נידה מביתה – שעל פי התורה אינה מורחקת אלא רק מעיסוק ונגיעה בחפצי קודש ובמאכליו, מבשר קורבן ומפירות תרומה וכד׳. גם המצורע, שהוא אדם שסובל מסוגים מסוימים של מחלות עור, חייב להתרחק מעסקי קודש, אבל אצלו נוספה הרחקה שאינה קיימת בטומאות ה׳גופניות׳ האחרות: אסור לו להתגורר בזמן טומאתו בערים הקדושות שבארץ ישראל, הן הערים המוקפות חומה מזמן יהושע בן נון, כאשר בימינו מוכרת בוודאות רק עיר אחת כזו – והיא ירושלים רבתי.
אין היגיון אנושי שיכול להסביר את כלל דיני הטומאה והטהרה, בוודאי שלא בכל הטומאות ה׳גופניות׳ האלו – נידה, זבה, יולדת, וזב ומצורע על סוגיהם השונים. לעיתים מדובר על מצבים נורמליים לגמרי ואפילו משמחים כמו הטומאה בעקבות הלידה, לפעמים מדובר במצבים גופניים אחרים תקינים ובנאליים לגמרי, ולפעמים מדובר באמת על תופעות נדירות כמו סוגים מסוימים של צרעת. דרך אגב, עקרונית טומאת הצרעת חלה וקיימת גם בזמן הזה, אלא שלמעשה לא מתעסקים בעניינים האלו, וגם מי שסובל ממחלות עור מסוימות אינו הולך להיבדק אצל תלמיד חכם שמא הוא מצורע ולא רץ לכהן כדי שיקבע שהוא מצורע (רק כהן יכול לקבוע הלכתית שאכן זו צרעת).
אבל קיימת קבוצה אחרת בחברה שגם בזמן הזה מורחקת מביתה ואפילו מאזור מגוריה, והיא חולי הנפש. למרות המאמץ שנעשה כיום לצמצם עד כמה שאפשר את האשפוזים הסגורים, ולהשתדל שגם חולי הנפש יישארו חלק מהקהילה, אלפי יהודים היום בארץ ישראל נמצאים במוסדות סגורים, חלקם ברצונם ובהסכמתם וחלקם על פי צווים של רופאים מחוזיים באישורים של בתי המשפט. לאנשים אלו אין מניינים קבועים בשבתות ובחגים, מועטים המבקרים ולא מצאו שם פרחים. לפעמים נדמה שהיחס אל תשושי הנפש הוא כאל מצורעים, להבדיל. לכל אחד מאיתנו יש אתגר שהוא נאלץ להתמודד איתו. כולנו זקוקים להכלה. אז נכון שבדרך כלל לא נמצא את עצמנו באשפוז, אבל זה לא סותר את העובדה שאנו זקוקים למרחב ציבורי שיתאים לנו. ■
