01
שני מצעדים התקיימו בירושלים בתוך שלושה ימים. אחד אחרי השני לטובת החישוב הכללי. באחד אלפים בודדים מאוד, מאות עיתונאים ואלפי שוטרים. בשני כ-50,000 משתתפים, ללא סיקור עיתונאי בכלל וכמעט ללא משטרה. לא רק, את הראשון ארגנו עמותות מסודרות עם תקציבים של מיליונים, זמרים מפורסמים ופרסומי ענק. בשני צעדו ברגל על פי נתוני הקרן למורשת הכותל לא פחות מ-50,000 איש מכל רחבי הבירה למקום אחד ברצף השבת והחג.
02
מצעד הענווה הייתי קורא לו. אלפים-אלפים הולכים בשמחה ברגל כדי לקבל משהו שגדול מהם בהמון ומדריך אותם בכל תחומי החיים – לקבל תורה. תיירים שנקלעו לפנות בוקר לרחוב יפו בירושלים לא יכלו להבין לאן ומאין באים האלפים שגודשים את הרחוב בלבן בשעה כזו. 04:00 לפנות בוקר וזרם האנשים שהולכים מערבה רק גובר. יסלח לי ידידי ישראל גולדברג היקר שכותב בעצמו בכל שבוע בעיתון זה את מדור ‘בדרך לכותל’, אבל החוויה שלי מליל שבועות בדרך לכותל לא מרפה. כילד וכנער שלמד בעיר העתיקה בירושלים יצא לי לראות חגי שבועות המוניים בכותל, אבל מה שראיתי השנה היה בסדר גודל חדש ואחר לגמרי. בצורה הכי ספונטנית בעולם וללא שום גוף שמארגן – ארגוני חסד שמחלקים על דעת עצמם ארטיקים, שתייה קרה ואוכל לדרך, אנשים שפותחים את ביתם עם שלטים בכתב יד לכל ההולכים ברגל. הילדים הקטנים, העגלות והאלפים שישבו על כסאות בלילה סמוך לכותל עם כיפה שחורה או לבנה, ספודיק, קנייטש או קסקט ופתחו גמרא, תיקון ליל שבועות או סתם קצת פיצוחים עם חברים במקום הקדוש הזה. כולם ביחד מספרים סיפור אחר. לא אוהב קלישאות, אבל לו החומות שבנה סולטן סולימאן בשער יפו היו יודעות לדבר, הן היו שורקות את נבואות הנחמה מספר ישעיהו. החומות שרק לפני 60 שנה עוד הכירו את ירושלים העתיקה ריקה לגמרי מיהודים לא יכלו שלא לצטט: “שאי־סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו־לך… כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם". (ישעיהו מט)
סמיכות המצעדים ואופיים מלמדים בעיניי הרבה – על ההשפעה של קמפיינים ממומנים ומאורגנים במיליארדים ברחבי העולם אל מול תורה עתיקה וחלומות שרקמו אנשים אלפי שנים. אבל לא פחות הם מלמדים על זרמים מתחת לפני השטח ועל חיבורים אמיתיים. מול מצעד גאווה כל כך מאולץ ומוחצן, מצעד הענווה פשוט קורה כי ככה זה. שם נמצא הציבור הענק הזה.
03
השבוע עסקו בהתיישבות בשאלה אם נכון ללחוץ על האופוזיציה לתמוך בתקנות יו”ש למרות החרם על כל הצעות הממשלה. התומכים טענו כי למרות שהם באופן עקרוני מתנגדים להרכב הממשלה, ככל הנראה לא על זה תיפול הממשלה. יש משמעות דרמטית לחיי התושבים ביו”ש באם אישור התקנות לא יעבור, ואם בליכוד ידעו להגיע להסכמות סביב עוד 10% תוספת מלגות לחיילים מדוע שבנושא שמשפיע בצורה ישירה וחמורה על מתיישבי יו”ש ינהגו אחרת. מנגד אמרו המתנגדים כי דווקא עלינו כהתיישבות מוטלת החובה לעמוד בראש החץ בדרך להפלת הממשלה ללא שום חשבונות. ממשלה שנשענת על תומכי טרור, מרץ ומרב מיכאלי מזיקה להתיישבות בכל יום שעובר. עוד טענו המתנגדים כי הברית של ההתיישבות עם מצביעי הליכוד בפריפריה עלולה להיפגע. פה קפצתי. את הטענות לפיהם מצביעי הליכוד היו שם בשבילנו כל השנים ואנחנו פגענו בהם כשהתנגדנו לממשלה בהישענות על רע”מ או לא הפגנו מספיק נגדה, מפריחים קומץ מובילי דעת קהל מחסידי נתניהו שבשונה ממנו אנשי ימין הם לא. ופה, אנחנו כהתיישבות פספסנו בגדול. ההתיישבות איננה עוד לובי פוליטי או סקטור במדינת ישראל, וכל עוד ככה זה נתפס אנחנו מפספסים בענק.
האמת הפשוטה היא שאנחנו פה בשבילם. המתיישבים בלב המולדת, דתיים כחילוניים, מגינים בגופם על אדמות העם כולו ועל ביטחונו. חלוצי החוות ביו”ש מפסידים כסף רב ושעות שינה כדי לעמוד בחזית המשימה הציונית עבור עם ישראל כולו. זוהי הסיבה שבשלה תמכו כל השנים מצביעי הליכוד בהתיישבות – הם ראו בנו שליחים, לא ברית אינטרסים. וכמו מצעד הענווה לא היינו צריכים שום קמפיין מאולץ שיסביר את זה. זו גם הסיבה למה הקמפיין של אותם קומץ מובילי דעת קהל שנועד לצייר את חלוצי ההתיישבות כעסקנים המנסים לדאוג לאינטרס הצר של תושבי יו”ש על חשבון הימין, הוא סכנה אסטרטגית.
תחליטו מה שאתם רוצים לגבי התקנות, אבל ההסכמה עם הנרטיב שהופך את מנהיגי יו”ש לעסקנים מגזריים מסוכנת לכולנו. מאוד.
בתמונה: בחורי הישיבה הליטאיים בריקוד בכותל. מוצאי חג שבועות תשפ"ב
