גליון 511

רגעים מהחיים

משחק הקלפים הגדול

מוריה אופיר

מוריה אופיר

ולאורך הזמן מתחיל מסע כזה, יש שיקראו לו גיל ההתבגרות, יש שיקראו לו תהליך הדיפרנציאציה. אני קוראת לו פשוט “לגדול”. וזה באמת פשוט לגדול, למרות שהרבה פעמים לגדול זה לא באמת פשוט.

אני מנסה להבין עם עצמי מתי הרגשתי שאני כבר חלק לגמרי מאותו עולם. לאורך השנים שמתי לב שאני מתקדמת ומתקדמת לעברו, פעמים בריצה ופעמים בצעדים מדודים. הייתי כל העת רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. הרגל שבחוץ היתה שייכת לעולם אחר, קרוב אבל רחוק, מקביל ולפעמים גם משתלב.
וכל הזמן הייתי מתנדנדת בין העולמות – פעם יותר קרובה לזה, ופעם יותר מתחברת להוא. ויום אחד הבנתי שנכנסתי לאותו עולם, ושאני כבר חלק ממנו ממש. לא בערך, לא אולי, ממש.

עולם הגדולים, שלום.
אני כאן, אני ממש ניצבת פה בפתח, אבל כבר לא בחשש.
בכיתה ו’ יש תחושה כזו שאני הכי גדול בעולם, פשוט כי כל שאר האוכלוסייה (להלן: התלמידים) הם קטנים יותר ממך. לא, את המורים לא מחשיבים כחלק מהחבר’ה באותו פרק זמן. ואז עולים כיתה, לרוב נכנסים לבית ספר חדש ו… הופכים להיות הקטנים ביותר. וכל הרוח שנשבה בך בעוז בסוף היסודי, מתנדפת לה כלא היתה.
פתאום יש חבר’ה גדולים ובוגרים יותר, וגם המורים מתחילים להיות חלק ממעגל השיח שמעבר ללימודי הלשון והמתמטיקה, ואתה מבין שוואלה, צריך להתחיל לגבוה, פיזית ונפשית.
ולאורך הזמן מתחיל מסע כזה, יש שיקראו לו גיל ההתבגרות, יש שיקראו לו תהליך הדיפרנציאציה. אני קוראת לו פשוט “לגדול”. וזה באמת פשוט לגדול, למרות שהרבה פעמים לגדול זה לא באמת פשוט.
— 

ואחרי שסיימתי את התיכון, הכניסה שלי לעולם המבוגרים התחילה להיות הרבה יותר מאסיבית, מן הסתם. אבל כל פעם הרגשתי שאני מתקדמת בצעדים איטיים ומהירים, נחושים ומהוססים.
ואפשר להבין שכל התהליך לקח שנים.
ויום אחד, התעוררתי בבוקר, והבנתי שזהו, אני בפנים. לא רגל אחת, לא צעד מהוסס, אני ממש גדולה.
או במילים אחרות: צמחתי.
ברור שיש עוד הרבה מה להתפתח בתוך העולם הזה, אבל הכניסה היא כבר רשמית, ולא מתנצלת או מצטדקת או סתם חסרה. זה פשוט כבר לפתוח דלת. לא לנקוש, או אפילו להרים את היד ואז להוריד אותה בלא שצילצלתי בפעמון. זה פשוט להיכנס.
פשוט להיכנס.

אז אולי שתי הרגליים שלי כבר ניצבות על קרקע אותו עולם, אבל יש בי, בעיניי, משהו שתמיד מסתכל גם מזוית מבט ילדית משהו. מאד תמימה. מאד פתוחה. מאד לא ביקורתית עדיין.
לפעמים זה מעכב אותי, מדי פעם גם תוקע, אבל אני שמחה על כך ולא באמת רוצה לוותר על הילדה שבי. בלעדיה, העולם נראה מאד אפרפר, מאד משעמם, פשוט בנאלי.
לפעמים אני תופסת את עצמי מתנהגת כמו מבוגרת כזו – עם ביקורת וסגירות ושליטה – ווואלה, זה חשוב לפעמים, אבל לרוב ממש לא. בדרך כלל לא. כמעט תמיד לא.
ואז אני נזכרת שאני בעצם גם ילדה, ומשנה את התמונה ואת זווית הראייה.

מה שעדיין קשה לי להבין ולקבל בעולם הגדולים זה עצם כך שהרבה מבוגרים משחקים בקלפים סגורים, שלא לומר – חסויים. אני רגילה לשחק בחיים האלו בקלפים מאד פתוחים, להיות עם שקיפות וכנות ונגישות. אבל אני שמה לב שיש מי שלא נוהג כך, וכשזה קורה, אז פתאום גם לי בא פשוט לאסוף את הקלפים שלי מעל השולחן ולהחביא אותם במקום לא ידוע.
כי למה שאני אהיה עם שקיפות ומי שמולי לא?
לא פייר.
אבל אני מבינה הרבה פעמים שבעצם אני לא באמת רוצה לשחק בקלפים סגורים, כי זה לא נכון. כי כדי להתקדם צריך את מי שיעז ויפתח אותם. כי רק כך גדלים, כי רק כך צומחים.
כי ככה אפשר באמת לפרוח. ■
לתגובות: mamimor@gmail.com

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה