01
שבת מברכים חודש אדר א׳. 4 חודשי מלחמת מצווה.
ארובות השמים נפתחו ומעיינות של ברכה מילאו את בורות המים שיבשו בירושלים. עוד בטרם עלה השחר, הושטתי ידי מהחלון והיא שבה ספוגה במים.
אך הפעם לא היססתי. למען תפילה בכותל לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט. יש לי כל כך הרבה נושאים לשפוך בהם שיחי לפני ה׳. להודות על הטובה ולבקש על כלל ישראל.
בשעת הדלקת נרות שבת זכינו למתנה מרגשת. קיבלנו בהפתעה חבילה של נכדים ארוזים ומטוקטקים לשבת קודש. בננו וכלתנו הורידו את ילדיהם המתוקים אצלנו ונסעו במהירות לשערי צדק, במסגרת מבצע מתוכנן היטב, להרחבת המשפחה. כלתי חיכתה עם צירי הלידה עד שבעלה ישתחרר מ-4 חודשי שרות מילואים כלוחם בחטיבת הצנחנים בעזה. וכך היה, אך החזיר את נשקו, בשלה השעה ללידה מהירה ומוצלחת. באותה שבת נפלאה, גם ביתנו, צופיה באה לשבות ולשמח אותנו, עם הנכדים המתוקים, כשבעלה משרת בשמירה על תושבי עוטף ירושלים.
איתן, התינוק החמוד של צופיה ויהל, חגג בשבת יתרו חודש ימים להולדתו. הוא חש מחובק ועטוף בחום, באהבת אם, סבא, סבתא, אחיות ובני דודים. כל זה, שעה שאביו, יהל, משרת כבר ארבעה חודשים ושומר עלנו מרחוק, במערבים, בקור עז ובגשם שוטף.
02
למחרת, צעדתי בתוך ממטרי הברכה, שליוו אותי, בעקשנות ובעקביות, כל הדרך אל הכותל. גלשתי במדרגות הרחבות משוק שער יפו השומם אל הכותל. הרחבה הגדולה, למרגלות שריד חומת מקדשנו, התגלתה אלי ריקה מאדם, צחורה, דוממת ורוויה בגשם. מצד אחד הלב נצבט לרגע, מצד שני התמלאתי בתחושה מיוחדת – מחזה סוריאליסטי של קדושה העוטפת ומקיפה את הר הבית.
דמיינתי את חצרות בית ה׳ ורחבת הר הבית, סובבים המקדש, טובלים במקווה טהרה של גשמי ברכה, בוהקים ברוממות קדושתם, ממתינים להמוני בני ישראל העולים לרגל ומנחתם בידם.
נכנסתי אל הקודש פנימה, אל מנהרת ׳קשת וילסון׳ הנשענת על הכותל המערבי. מעליה ומסביבה מתנוססים קשתות ענק של הגשר הרחב, שהוביל את עולי הרגל, פנימה, אל הר הבית.
באחד המסדרונות גיליתי את חבריי היקרים למניין הקבוע שלנו, מצטופפים עם שרידים ממניינים אחרים, גיבורי כוח, שפילסו דרכם כמוני, בין מטחי הגשם ומשבי הרוחות, אל פאתי המקדש הנכסף.
03
בסיום קריאת התורה קראתי כהרגלי, בקול רם ונישא, את התפילה שחיבר הרב גורן לשלום הלוחמים, החטופים והפצועים. ביקשתי מבעל הקורא המוכשר שלנו, איש הרובע, הרב יעקב גולדשטיין, שיעשה ׳מי שברך׳ לכלתי היולדת ולרך הנולד במזל טוב. ׳בן או בת?׳ באה השאלה המביכה… ׳לא יודע׳ עניתי… והקהל פרץ בצחוק של שמחה.
הרב יעקב, בעל הקורא, שמשמש גם כגבאי, כשהרב ידידיה פרנקל מבושש לבא, זרח מאושר, כבש את חיוכיו ופצח ב׳מי שברך׳ כפול ומכופל – גם לבן וגם לבת…
04
לפני כשבועיים הוזמנו על ידי חברת ׳עלי קטיף – חסלט׳ וידידי ר׳ אברהם רוטשטיין, לסיור מכונן בקיבוצים בעוטף עזה.
למרות שעברו ימים רבים, עדיין ידי רועדות על המקלדת. קשים המראות וקשות המחשבות.
בשדרות ניצבנו על המגרש בו שכנה תחנת המשטרה, אליה חדרו המחבלים בשמחת תורה. הבניין נהרס כדי שלא יישאר זכר לחורבן. הבתים מסביב מרוססים בכדורים, עדות להתקפת המחבלים על כל מי שהציץ מחלונות, או גגות הבתים הסמוכים וזכר לקרבות הגבורה של השוטרים.
בסמוך לאתר, נחשפנו למחזה זוועה במערכת הביוב הגדולה. בצינור ענק, מתחת לגשר בטון, התגלה מחבל חמוש ומזווד באפוד עמוס ברימונים, בנשקים ובחומרי חבלה. גופת המחבל אותרה בעקבות סתימת ענק, בלתי מוסברת, במערכת הניקוז של שדרות.
עצרנו בישיבה הגבוהה של שדרות, בה התחולל נס גדול. עשרות המחבלים פסחו על הישיבה ההומה, בשמחת התורה, ושעטו לכבוש את תחנת המשטרה. בישיבה שמענו שיחות מאלפות, בין השאר, של יאיר בן דוד, מ״פ אמיץ, בחטיבת הנגב, תושב שבי דרום, שהמחיש את דבריו במצגת סרטונים על הקרבות הקשים בטיהור בית חנון.
פגשתי גם את ראש הישיבה, הרב פנדל, שעסוק בימים אלו, כמו רבים מראשי הישיבות, בהגברת הלימוד בישיבה שנותנת ׳כיפת ברזל׳ ללוחמים, בתמיכה בחיילי הישיבה המגויסים ולא פחות חשוב – בהסברה לאורחים מכל העולם, על הפוגרום הנורא שערכו המחבלים ועל תגובותינו, דעותינו ועמדותינו הצודקות.
משם נסענו לקיבוץ עלומים. המחבלים דילגו על בתי הקיבוץ, חדרו למעונות של עובדי החקלאות והרפת התאילנדים, שרפו, בזזו, הרסו את הרפת, השחיתו, הרגו פועלים תמימים וחטפו כל מי שבא לידם.
מזועזעים עד עמקי הנפש הגענו לקיבוץ בארי. קיבוץ יפיפה, מטופח, מרווח ופסטורלי. צעדנו בלב הקיבוץ. אט אט התגלו לעיננו מראות מחרידים, של שכונות שלמות שרופות והרוסות, לאחר פוגרום נורא ואכזרי. נכנסנו לבית משפחה אחת בודדה, שניצלה בנס. המחבלים בזזו, הרסו ושרפו את הבית וכל מה שהיה בו. רק הממ״ד המנוקב נותר כמעט שלם, לאחר ששימש, באופן ניסי, מחסה והגנה לבני הבית. הגג קרס, כל הבית הרוס ומפויח. על הריסות הרצפה העשינה מושלך בדל של פסנתר שרוף. במקום מיתרים מנגנים נותרו רק גחלים שחורות. במקום קלידים צחורים, נשארו חורים שחורים וזיכרונות.
ברוב הבתים החלונות והדלתות מנוקבים בכדורים. החצרות המטופחות הפכו לזירת שמד.
בפתחי הבתים ההרוסים והשרופים חקוקים בטיט ובתמונות שמות הנספים והחטופים מדיירי הבית.
כמחצית מבני הקיבוץ נטבחו או נחטפו.
לחזק את ליבנו הדואב שמענו גם לא מעט סיפורי ניסים והצלה.
המומים וכואבים נסענו לאתר ׳מסיבת הנובה׳ ביער קיבוץ רעים. שם התייחדנו עם זכר הנופלים והתפללנו לשלום החטופים.
לאחר מכן, התיישבנו, המומים, על ספסלי עץ בחורשה. הבטתי סביב. הספסלים, וכפלי הקרקע השטוחה, לא הצליחו להגן על המון החוגגים, שנקלע למטווח רצחני, של מחבלי נוחבה, אכזריים וצמאי דם.
הקשבנו בדממה לדבריו המחזקים והמעוררים, של הרב מנחם קלמנזון מ׳צוות אלחנן׳, שתיאר כיצד הוא ואחיו, הי״ד, בליווי אחיינם היקר, חרפו נפשם בגבורה עילאה, כדי להציל תחת אש כבדה, משפחות שלמות ועשרות לכודים, בקיבוץ נחל עוז. ביניהם אישה יקרה, שהייתה בהריון. חייה וחיי העוברה שלה, ניצלו מהתופת בזכות נחישותם של השלושה. אלחנן הי״ד, התעקש להמשיך ולחלץ ממוות עוד ועוד אזרחים להעבירם בג׳פ למקום מבטחים. 16 איש, אישה וילד נדחסו בסבבים לג׳יפ שמיועד ל4-5 נוסעים… אלחנן ביקש מהניצולים לא להביט דרך החלון כדי שלא ייחשפו לנהרות הדם ולזוועות, שחוללו המחבלים ברחובות הקיבוץ. אלחנן הגיבור, הי״ד, נרצח על ידי מחבלים בני עוולה. לאחר שמשפחות הניצולים פונו למלון בים המלח, הם הזמינו את הרב מנחם ואחיינו למלון כדי להוקיר להם מעט טובה ולתת להם לחבק וללטף את התינוקת שניצלה בזכותם, במעיי אימה.
אלחנן נרצח. אך הותיר אחריו מורשת של מסירות והקרבה עצומה למען העם והארץ. בלי להבדיל בין שמאלני לימני, או בין דתי לחילוני.
הקשבנו לתיאור נוסף של קרבות ההצלה מפיו של תא״ל במי״ל, אורן סולומון, שהקים תחת אש, עם בנו, לוחם בסדיר, ׳מוצב חרום מאולתר׳, בתוך שוחה קטנה מאחורי תלולית עפר, בצומת קיבוץ רעים. הוא ובנו היו חמושים באקדחים אישיים בלבד. בתושייה רבה הם פרקו מקלע כבד, מטנק שנתקע בסמוך ונהגו נהרג, וכך ירו מטחי אש צולבים, אל עבר המחבלים, במטרה להרתיעם ולחסלם.
בדרך זו, של לחימה עיקשת, כשהבן מחפה על גבו של אביו, מילטו והצילו הלוחמים האמיצים, צעירים וצעירות רבים, שהצליחו לברוח ממסיבת התופת, חלקם פצועים קשה, ולהסתתר בשוחה, בחסות האש של ׳צוות סולומון׳, שחיפו עליהם.
כך הצילו האב והבן צעירים וצעירות רבים ממוות או מחטיפה.
הערב ירד, הודינו מאד לרב מנחם קלמנזון ולתא״ל אורן סלומון, ונסענו למפגש מסכם, במושב מבטחים הסמוך, בבית משפחת אילן עמר.
הכנסת האורחים בבית עמר הייתה מעל ומעבר. פירות ט״ו בשבט, מאפים טריים, ירקות העונה ובקבוקי שתיה מכל הסוגים, גדשו את הפרגולה, בחצר המטופחת, שבמרכזה בריכת שחייה דוממת, צלולה ורוויה בדמעות.
משפחה מקסימה של חקלאים שורשיים, אוהבי ארץ ישראל. משפחה מלוכדת, של מגדלי ירקות מגוונים, בחקלאות עברית איכותית, וגם ירקות עלים ללא תולעים, משפחת עמר מטפחת חממות בעוטף עזה, בנגב הצפוני, בשטחי ענק בהיקף של מאות דונמים.
שמענו את סיפור הנס, כיצד ניצלה משפחת עמר, ב״ה, בזכות ההחלטה שלהם, ברגע האחרון, לחגוג את ׳שמחת תורה׳ במושב בצפון הארץ. ביתם אמנם נותר על תילו, אך על גג הבית הסתתרו מחבלים, שצלפו על כל מי שזז, בפתחי הבתים או ברחוב.
פלנטה אחרת. מי שלא היה שם לא יבין.
05
׳אמר רבי חנינא: כל האומר הקב״ה ותרן הוא, יוותרו חייו׳ (בבא קמא, נ, ע״א).
המסקנה שלי מהסיור המחזק והמטלטל הזה, היא, שאסור לנו לעצור את המלחמה הצודקת להשמדת עמלק. אחרת אנו מסכנים, חו״ח את תושבי הגליל והנגב ובהמשך גם את תושבי גוש דן – המשמשים כ׳עוטף שומרון ובנימין׳.
אצטט כאן ברוח הסברו של רש״י – כל האומר הקב״ה ותרן… כל מי שחושב שהקב״ה מוותר לפושעים ולמחבלים ועובר על פשעם – מפקיר את חייו ואת חיי חבריו, בני עם ישראל. הוותרן, הטועה, מאפשר למחבלים העמלקים להמשיך ולרצוח… כי, לשיטתו של הוותרן, ׳בין כה וכה הקב״ה סולח לפושעים׳.
זו אולי גישה נוצרית… ולבטח לא יהודית.
06
מזועזעים ומאמינים בנצחון ישראל, החלטנו ׳בקרן אביה׳, לעשות מעשה ולהזמין בחום את משפחות הלוחמים, לשבת חווייתית, בהר הזיתים. שבת של חיזוק והצדעה לגיבורים.
בשבת קודש פרשת תצווה, י״ד אדר א׳, מ״ב שנים להסתלקותו של מו״ר, הרב צבי יהודה, (שטמון בהר הזיתים), נתכנס במלון שבע הקשתות, במרומי הר הזיתים, לשבת מאחדת, מחבקת ומרוממת.
נתפלל מול הר הבית. נבקש יחד מהש״ית שישלח ברכה והצלחה לכל הלוחמים שלנו, בצפון ובדרום ורפואה שלמה לפצועים ולחטופים. נשמע שיחות של הרב שמואל סלוטקי, הי״ו, אבי הגיבורים – נעם וישי, הי״ד. נקשיב לרב מנחם קלמנזון, מ׳צוות אלחנן׳, אחיו של אלחנן, הי״ד. נשמע מקורותיו של הלוחם, אלישע מדן, שנפצע קשה מאד ורגליו נקטעו, תוך כדי לחימה בגבורה במחבלים הארורים. נקיים תפילות לשלום החטופים, החיילים והפצועים. נערוך ׳טיש חסידי׳ מרגש, יחד אתכם ועם כל המוזמנים. הכול, בניצוחו של בעל הניגון ומספר הסיפורים החסידיים, ישראל פרנס, הזכור לטוב.
אני בטוח שהאירוע יהיה מחזק, מועיל ומרגש עד מאד.
שבת שלום של ישועות גדולות. שמחת ניצחון גדולה לעם הנבחר. החלמה לפצועים ולחטופים. חיבור וחיבוק של כל חלקי העם הנפלא. חיסול המחבלים בדרום, בצפון וביו״ש. שחרור החטופים לשלום, במבצע צבאי מוצלח ומפתיע. ■
לתגובות: manager@pisrael.com
