- הרבה שנים לפני העלייה מרוסיה אמר הרב יוסף שלום אלישיב שהיא תהיה בגדר "ייתי ולא אחמיניה" (שיבוא המשיח, אבל שלא אראה אותו). מדוע? משום שהשאלות בהלכה תהיינה מהשאלות הקשות שבכל הדורות. (מפי מו"ר ה'נתיבי ישורון').
- בימי הקורונה שאל אותי מישהו מעולי רוסיה שאלה שהתחילה כך: "סבא שלי יהודי, אבא שלי גוי ואני יהודי. אבא וסבא נפטרו מקורונה יחד באותו שבוע באותו בית חולים. הסבא ביקש להיקבר בקבורה יהודית…".
- עולה מרוסיה מתלמידי סיפר לי שבמשפחתם הקפידו מאד שלא להזכיר את יהדותם. הפחד מהקומוניסטים היה גדול, וניסו להסתיר כל סממן יהודי, עד שינוי שם המשפחה. המלצתי לו להחזיר את שם המשפחה היהודי. עולה אחר סיפר לי לאחרונה שהוא מעולם לא שיתף את חבריו בכך שהוא יהודי, עד סמוך לעלייתו לארץ, משום שלדבריו: "אני לא בחור חזק כל כך פיזית". כלומר, הוא לא יוכל להחזיר מכות למציקים לו… ברגע שסיפר להם שהוא יהודי, חבריו הטובים ניתקו עמו כל קשר. והמוזר הוא שכל 'אשמתו' היא רק בכך שאביו יהודי, כי אמו איננה יהודיה. כלומר, הוא כלל אינו יהודי, רק מזרע ישראל. אגב, בהדרכה הכללית שקיבלנו בזמנו מהרב אלישיב, ה"ציץ אליעזר" והגרש"ז אויערבך, יש לנסות להביא את אלו שהם מזרע ישראל לתהליך גיור כדין, ולא לדחותם.
- אחת מהתמונות המפורסמות ממלחמת יום כיפור היא של הרב הלל אונסדורפר, ממוצב המזח, יוצא לשבי המצרי עם ספר תורה בידיו. דודו, ר' אהרון אונסדורפר, שהיה אוהב תורה נדיר ודמות מעולם האצילות, סיפר לי שאביהם היה רב, פוסק ואב"ד באחת מערי סלובקיה, והאמין שעתיד היהדות כאן בארץ. הוא הספיק לפני השואה לשלוח בן אחד ללמוד בישיבת הרב דושינסקי בירושלים (אב"ד העדה החרדית). הבן הזה, צבי, לא הצליח להתמיד בישיבה, יצא לעבוד בעבודה קשה בדודי קיטור, אבל על לימוד הדף היומי הוא הקפיד בקנאות מדי יום. כל המשפחה נהרגה בשואה, מלבד שני אחים ששרדו את המחנות ועלו יחד לארץ. הוא אחד מהם, והשני היה אחיו טוביה, שנהרג אחר כך בקרב בלטרון במלחמת השחרור. הוא תיאר לי איך הצטרף לרב גורן להוציא את הגופה משדה מוקשים שהיה בשליטה ירדנית. הרב הלל היה בנו של האח שנשלח לארץ, רבו הנערץ של קיבוץ בית רמון, ונהרג אחר כך בתאונת דרכים. ר' אהרון אומר לי: "אני יודע מה היה שם באירופה מבחינת לימוד תורה. אין כל השוואה למצבנו הטוב בארץ. אני זוכר את ה'תלמוד תורה' אצלנו, אולי 18 תלמידים, ואני רואה את צאצאיי לומדים בת"ת עם 1000 תלמידים. אני מנסה להסביר למקטרגים בדור הזה כמה טוב מצבנו, לפרט את ישועת ה' הנפלאה". ואז הוא מוסיף: "אולי תבוא הערב לסיום ש"ס שעושה הנין שלי?…".
- כששומעים סיפורים כאלה, ופוגשים את ה'אחד מעיר ושניים ממשפחה', שיצאו מדברי הנביאים ישירות אל מציאות ימינו, קשה להאזין לקולות הספק וה'על תנאי' ביחס לארץ ישראל. האם אבדה כל פרופורציה??
- את המשניות שלמדנו בכיתה א אני עדיין זוכר מצוין, ולא בגלל שחזרתי עליהן כל כך הרבה, אלא משום שהמורה היה הרב יעקב פילבר שליט"א, מייסד הישיבה לצעירים ומתלמידיו הגדולים של הרב צבי יהודה קוק. מה היה המיוחד בשיעוריו? הם היו רצף של סיפורי משנה. וממנו למדתי שכך כנראה צריך ללמד תורה, ובכל גיל. ומהו המקור? מצוות סיפור יציאת מצרים, ששמרה על עם ישראל בכל הדורות. תפקיד האב, הרב והמורה הוא להיות מספר סיפורים… ■
