התלבטתי מאוד אם לפרסם את הדברים האישיים האלו, אבל בסוף החלטתי שכן בגלל המסר החשוב שאני רוצה להעביר באמצעותם במיוחד בימים אלו, שבהם מתחילה שנת הלימודים, וגם כי בשבוע שעבר דיברתי על אבי ז"ל, ואני לא רוצה לקפח את אימי היקרה ז"ל ואת דרך חינוכה.
כשהייתי ילד קטן הייתי שובב. אפילו שובב מאוד. היום היו מגדירים אותי היפראקטיבי, ילד עם בעיות קשב וריכוז או משתמשים בכל מיני צירופי אותיות באנגלית כדי להגדיר אותי. המורים בבית הספר לא הסתדרו איתי כל כך או שאני לא הסתדרתי איתם כל כך, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. אני לא חושב שהייתי ילד רע. שובב כן, רע ממש לא.
תמיד כשאימי היקרה הייתה רואה את התעודה ה'מדהימה' שלי או נפגשת עם אחד המורים שלי ושומעת את טענותיו עליי ועל מעשיי היא הייתה מקשיבה לדבריו בנימוס, וכשהיינו יוצאים מהמפגש הייתה שמה את ידה על כתפי, לעיתים ממש מחבקת אותי, ואומרת: "אני לא דואגת, אני מאמינה בך ובטוחה שעוד נראה ממך הרבה נחת”.
כמה כוח ואמונה בכוחות שיש בי נתן לי המשפט הפשוט לכאורה הזה. תכונות כמו לב טוב, רגישות לחבר, יצירתיות ומנהיגות היו טבועות בי מלידה (כמו ברבים מהילדים המוגדרים היפראקטיביים), אבל ב-12 שנות לימודיי היה קשה מאוד להביע אותן.
רק בסוף התיכון, כשלמדתי בחיספין שברמת הגולן, התחלתי להרגיש שאני מצליח להיות משמעותי ומוביל הרבה יותר ולתת להוריי קצת נחת. בשירות הצבאי הגיעה הקפיצה הגדולה, ושם הוכחתי שאני טוב לא פחות מכל אדם אחר, ולפעמים אפילו טוב מאחרים. ואז יצאתי לקורס קצינים וסיימתי אותו בהצלחה רבה. בטקס הסיום אני זוכר את אימי מסתכלת בי בגאווה ואומרת לי: "אמרתי לך שעוד נראה ממך הרבה נחת".
וכך זה נמשך גם בהקמת המשפחה לתפארת ברוך ה', בבניית הבית הפיזי, בעלייה בדרגות במערך המילואים (לא אשכח את ההתרגשות הגדולה שאחזה באבי כאשר עמד ליד מפקד פיקוד המרכז והעניק לי את דרגות הסגן-אלוף עם אשתי האהובה), בכל תפקידי הניהול המגוונים שמילאתי ובמקומות שעבדתי בהם, חלקם בתפקידי ניהול בכירים. תמיד הייתה שם אימי היקרה בחיוך שלה ובמשפט הקבוע, שלפעמים נאמר ולפעמים רק המבט הספיק כדי להבין איזה משפט עובר בליבה עכשיו. "תמיד האמנתי שעוד נראה ממך הרבה נחת".
בימים אלו, שאני כבר אדם בוגר ובעל משפחה, אב לשבעה ברוך ה', ואימי ז"ל כבר לא איתנו, אני עדיין רואה מדי פעם את אימי עומדת בצמתים מסוימים בחיי ומסתכלת בי. ראיתי את דמותה בהרצאה ל-500 סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן. אומנם היה לי קשה לראות את הקהל בגלל האור המסנוור, אבל את דמותה ראיתי בבירור עומדת שם ומסתכלת בי. גם כשהרציתי ל-350 מנהלי בתי ספר ראיתי את דמותה מסתכלת בי, וכשקיבלתי מכתב מפרגן מצוות ההון האנושי במשרד החינוך, הצוות שאחראי לכל המורים במשרד (כן, אותם מורים שרובם לא כל כך האמינו בי), ממש ראיתי את אימי היקרה ז"ל מחייכת בשמיים ואומרת: "תמיד ידעתי שנראה ממך הרבה נחת”.
ואוסיף עוד טיפ קטן להורים שיש להם ילד היפראקטיבי שלפעמים – האמת שלא רק לפעמים, בדרך כלל – מוציא אתכם מדעתכם: תנו לו המון חום ואהבה, ובעיקר תאמינו בו (למרות רעשי הרקע הרבים מסביב), ואני בטוח שעוד תראו ממנו הרבה נחת.
