רגעים מהחיים

על אפיקי מים

מוריה אופיר

מוריה אופיר

אני לא צריכה לשכנע את המשוכנעים. ומי שיתעקש ויאמר שבני האדם הם באמת סוג של חיות, פשוט חיות מפותחות יותר – גם לאמירה כזו איני מסכימה. האדם נברא בצלם. כך כתוב בתורה הקדושה שעליה אין עוררין.

אני מתבוננת בתמונה שלצידי. כמו תמיד, טיפה מפנה את הראש כדי לקלוט את כל היצירה. בתמונה הממוסגרת נראה אייל שטובל רגליו בתוך נחל מים זורמים, את כולו מקיפה צמחייה עשירה הטובלת בגווני ירוק שונים.
התמונה לא מצוירת, אלא רקומה, מסוג הדברים שכיום כמעט כבר לא נעשים עבור קישוט הבית.
עם הזמן קראתי לתמונה הזו בליבי “כאייל תערוג” והייתי שואבת ממנה רוגע, שלווה והשראה. לרוב ההתבוננות הקצרה בה הייתה מלווה בשמיעת רעש רקע של קוביות משחק הקופסא המוכר “רמי”.
אני מסתכלת עליה, חושבת, לפני שהיא מחליטה איזה קלף להוריד בסוף תורה. הקמטים החורשים את פניה, הרעידות הקלות והקול החלש תואמים את גילה.
היא בוחרת את הקלף ומרימה את עיניה אליי. בהתחלה, הייתי מיד מסיטה את עיניי לעבר קלפיי שלי, לאחר זמן כבר הייתי מחייכת ומביטה בה, אולי זורקת איזה משפט – “שוב פעם חמש אדום?” ואז לוקחת קלף חדש מהערימה.
___

הכל החל בכיתה י’. הייתי צריכה למצוא לעצמי מסגרת שבה אבצע את פרויקט “מחויבות אישית”. הייתי די נעולה על התנדבות במד״א, חשבתי שזה מאד מתאים לי. היום אני מבינה שכנראה הקב״ה לא סתם גלגל אותי למקום אחר.
משמיים, באותה השנה, החליטו לבצע רפרומה לתוכנית ואיכשהו הייתה בעיה להתחיל התנדבות במד״א. יכול להיות שאם הייתי קצת מחכה ומתעקשת על העניין, כפי שלרוב הייתי נוהגת, הייתי באמת מצליחה להתברג פנימה, אבל משום מה משהו בי פשוט עזב את העניין.
אמא הבריקה עם הצעה חדשה שממש לא הייתה ה “Peace of cake” שלי. כלומר, ממש לא. אבל מפה לשם, משם לפה, העניינים התחילו לרוץ ומצאתי את עצמי נכנסת לתוך בניין מעט מוזנח, פוסעת במעלה חמש המדרגות לקומה הראשונה תוך שאני סופרת אותן בליבי, וניצבת מול הדלת השמאלית. נשמתי עמוק, ניסיתי להרגיע קצת את קצב הלב ודפקתי.
פגשתי באישה מבוגרת, בעלת שיער לבן לבן ומשקפיים עגולים, נמוכת קומה. היא הייתה אישה מאד מאד אצילה, מאד טובת לב ומאד עדינה, מהסוג הזה שכיום אני לא פוגשת הרבה. מעין עדינות כזו של פעם, מתינות שדור האינסטנט לא יבין. או יבין וירצה בה בכמיהה לפעמים.
היינו משחקות “רמי”. תמיד. הפכתי להיות ממש אלופה במשחק, ועדיין היו פעמים שהיא היתה מנצחת אותי ואשכרה הייתי מתאכזבת על עצמי. טוב, הייתי ילדונת בת 16 עם עודף תחרותיות קלה. והיא הייתה תמיד מחייכת אליי במקרים כאלו ואומרת ש״הפעם זה התור שלך לנצח”.
כבר מההתחלה היא רצתה לכבד אותי, אבל ידעתי שמהטבח אצלה לא כשר, אז דחיתי בנימוס כל הצעה והרגיש לא נעים לשתינו. זה הפריע לה ובסוף “התפשרנו” על במבה שהיא הייתה דואגת לקנות עבור המפגש מדי שבוע. פעם אחת היא אפילו שלחה אותי לקנות לשתינו פיצות אישיות, ואז גיליתי שהיא כל כך אוהבת פיצה. זה הפתיע אותי! איך ייתכן שאישה כל כך מבוגרת אוהבת אוכל כל כך “צעיר”?
היא הייתה מפתיעה מדי פעם, כן. אומרת איזו אמירה שנונה שלקח לי רגע להבין את סוף כוונתה ולכבוש חיוך קצת יותר מדי מאוחר. היו לה גם כל מיני ביטויים כאלו שהיו שלה. נגיד, כשהייתה רוצה להגיד שהיא לא רגועה, שמשהו מטריד אותה, הייתה אומרת: “אני לא במעיינות שלי”. ואני כל כך אהבתי את הביטוי הזה שהמציאה, כי הוא משקף מאד תחושה. “מעיינות” מקביל אצלי לרעננות והתחדשות, ואם אני לא במעיינות שלי, אז אני בעצם לא בנווה מדבר, אני בחורב.
היה לי קשה מאד בהתחלה לבקש ממנה לחתום על טופס השעות שהייתי אמורה למלא מדי שבוע ולהעביר לאחראים בבית הספר. הייתי מתנצלת כל פעם: “אממ… אני צריכה שתחתמי לי על הטופס… את יודעת שלי באמת זה לא משנה השעות האלו”. והיא הייתה מהנהנת וממש לא עושה מזה עניין, אבל הרגיש לי לא נעים שאני מתנדבת אצלה, והיא באמת זקוקה להתנדבות הזו, ואני עוד צריכה שתחתום לי על שעות, כאילו זה איזה שכר גשמי שאני מקבלת פה בארץ. וברור שהרי הכל נמדד שם למעלה, ולמען האמת הייתי עושה את זה פשוט בשבילה. אפילו לא לשם שמיים. פשוט כי באמת היה שם צורך.
היא הייתה ניצולת שואה ערירית. סיפור טרגי שקשה להכיל. לא היו לה ילדים משלה ולכן היא אימצה בת יפהפייה, ראיתי אותה כמה פעמים בתמונות באלבום משפחתי שהייתה מראה לי. אבל הבת נהרגה בתאונת דרכים בעודה בת 20 בלבד. בעלה נפטר ממחלה קשה כמה שנים לאחר מכן, והיא נותרה לבדה, חיה בגפה, כמעט ללא בני משפחה מורחבת.
היא לא הייתה מספרת על עברה כמעט, גם כשהייתי מבקשת, אבל כן הייתה מדברת הרבה על מוות, ועל קושי החיים האלו, ועל רצונה למות. ואני הייתי מצטמררת. ילדונת בת 16 לא אמורה להקשיב לקשיים גדולים כל כך ועל רצון למות. נכון, היא הייתה כבר מבוגרת מאד, והחיים ברובם היו מאחוריה, ועדיין.
היה לי קשה. לפעמים הייתי חוזרת הביתה ומתלבטת אם להפסיק את ההתנדבות כי… כי אולי אצלה רוב החיים מאחוריה, אבל עבורי – כל החיים עוד לפניי. והיה לי קשה לשמוע ולחשוב על מוות.

עברה שנה. שנה שבאתי אליה בכל שבוע לפעם או פעמיים והיינו משחקות “רמי” ולפעמים קצת צופות יחד בטלוויזיה שלה בתוכניות מוסיקה שאהבה להאזין להן. כשהייתי מחבקת אותה בסוף כל מפגש, היא תמיד היתה נושמת עמוק ואומרת: "איזה ריח טוב יש לך בשיער”.
אמרתי לכם שהיה פיילוט כזה בשנה שבה התחלתי את ההתנדבות, והפיילוט איפשר להמשיך את ההתנדבות עד סוף כיתה י״ב למי שהיה מעוניין בכך. המשכתי. יכולתי לומר לא?
בסוף י״ב החלטתי שוב להמשיך. במקום באמצע השבוע, הייתי מגיעה הביתה בסופי שבוע ובשבתות מבקרת אותה למפגש הקבוע.
שבע שנים חלפו ביעף. שבע שנים של מפגש עם קלרה.
עם השנים הבריאות שלה החלה להידרדר במתינות והיו כמה מטפלות זרות שהתחלפו במהירות. לבסוף, נשארה אחת שהייתה איתה במשך כמה שנים. העבודה עם קלרה נעשתה לא קלה וגם הזיכרון שלה החל לדעוך. היו ימים שהיא לא זיהתה אותי ודיברה שטויות. ועדיין תמיד הכל בעדינות כזו, העדינות שלה.
המטפלת הזרה שלה החלה לעשות בעיות בשלב מסוים ולא ידעתי אם היא אולי נותנת לקלרה סתם תרופות ללא מינון נכון ואם היא מטפלת בה כיאות. היו שבתות שבהן לא פתחה לי את הדלת או לא אפשרה לי להיכנס לבקר אותה והיחסים ביננו היו מאד מתוחים. לפעמים אפילו הייתי קצת מפחדת ממנה. ממש לא היו ביננו יחסי כוחות שווים, אם אתם באמת רוצים להבין. היא הייתה אישה גדולה וחזקה ואני גבעולית כזו וילדה.
ועדיין, כל שבת הייתי דופקת בדלת ומקווה שהיא תיפתח.
ותמיד הייתי חושבת שקלרה יום אחד עלולה למות. וזה אפילו הגיוני. וכל פעם כשמחשבה כזו היתה מתגנבת לראשי הלב שלי היה מתחיל לדפוק בקצב מואץ. והייתי נושמת עמוק עד למחשבה הבאה. כי היא לא היתה סבתא שלי, אבל היא כל כך אהבה אותי ואני אותה, למרות שלא תמיד היה לי על מה לדבר איתה. ידעתי שהיא מעריכה את עצם הנוכחות.
ולפעמים, לא נעים לי להודות, כבר חשבתי מתי תיגמר המחוייבות הזו, שנטלתי על עצמי, ולפעמים כבר קצת מכבידה עליי.
ושבת אחת דפקתי בדלת והמטפלת שלה פתחה ושלחתי רגל כדי להיכנס והיא חסמה אותי בדרכי. ולא הבנתי ושוב ניסיתי להיכנס והיא לא נתנה. והרמתי עיניים שואלות ולא מבינות והיא אמרה לי ש״קלרה מתה”. והייתי בהלם קל. והיא הכניסה אותי לבית והראתה לי שהיא הדליקה עבורה נרות בתוך המתקן שבו קלרה הייתה מדליקה נרות שבת בכל שבוע, והיו לה דמעות בעיניים וטישו ביד. ואז נתתי לה חיבוק. ואני בחיי לא יודעת מהיכן זה הגיע. תבינו, לא סבלתי את האישה הזו, ופתאום התפרץ ממני חיבוק. ודיברתי איתה קצת על המשפחה שלה שמחכה לה בחו״ל ועשיתי סיבוב קצר בבית של קלרה בפעם האחרונה, ואז לפני שיצאתי פשוט שלחתי את ידיי ונתתי לה שוב חיבוק חם.
לא חזרתי הביתה. יצאתי לסיבוב ארוך ארוך בחוץ. לא חשבתי על כלום. כשחזרתי, לא סיפרתי לאף אחד שהיא נפטרה כי עדיין הייתה שבת. רק אחרי ההבדלה קראתי להוריי ועדכנתי אותם. מסתבר שבאותו בוקר ראיתי אמבולנס בקירבת ביתה, ולא העליתי בדעתי שהוא האמבולנס שעליו נפחה את נשמתה.
ככל שהתבגרתי היא הייתה שואלת אותי מדי פעם בפעם, “נו, איך לא חטפו אותך כבר?” ואני הייתי מחייכת ולא מספרת לה שכרגע זה לא מעניין אותי, אבל כן מספרת שהוא יצטרך לדעת לבשל כי אני לא יודעת (היום אני כבר כן).
והיא הייתה צוחקת ואומרת ש״האף שלך גבוה מדי”, וזה היה מעין ביטוי קוד בין שתינו לנושא הזה. היא כן ביקשה שכשאכיר אותו – אביא אותו אליה כדי שתפגוש אותו, ואני הבטחתי. בחיי שחשבתי שזה יקרה.
לפני שהגיעה הקורונה, קלרה יצאה מהעולם, זכה וברה. אם תוכלו להדליק נר לעילוי נשמתה, לקרוא תהילים או להקדיש לימוד – עבור קלרה חיה בת אסתר ואברהם – ביום שני י״ב חשוון, אני אודה לכם מאד. אני בטוחה שהנרות שלכם יעשו רעש גדול בשמיים ויאירו את נשמתה העדינה והאצילית והיא תרגיש סוף סוף “במעיינותיה”. ■
לתגובות: mamimor@gmail.com

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה