על הפסוק הראשון בפרשתנו "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ד' אֱ-לקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם… כּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", אומר רש"י : "מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית".
נשאלת השאלה: בפרשת "כי תבוא" מסופר על הברית שנכרתה בערבות מואב, מפני שהברית שנכרתה בסיני הופרה על ידי עם ישראל בחטא העגל. הנושא המרכזי של הברית הוא שכל מה שקשור לעם ישראל ולאדם הפרטי – הכל תלוי במעשיהם. אם ילכו בדרכה של תורה – הקב"ה ישפיע להם רוב טוב, ואם ילכו בשרירות לבם – ייענשו. יסודות האמונה לשכר ועונש ולהשגחה פרטית מוצאים את ביטויים בפרשה זו. מדוע אם כן משה רבנו מכנס את העם שוב להכניסם בברית?
כשנתבונן היטב נראה שיש כאן נקודה מיוחדת שלא הוזכרה קודם לכן, והיא הנאמר בפסוק: "הנסתרות לה' א-לוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות… כל דברי התורה הזאת". עכשיו, כשעברו ישראל את הירדן וקבלו את התורה באלה ובשבועה – נכנסו בערבוּת: "כל ישראל ערבין זה לזה".
בפרשה הקודמת למדנו שכל אחד אחראי למעשיו, אך לא על מעשיו של חברו. כאן משה רבנו אומר להם, שאחרי שנכנסים לארץ יש אחריות כללית על כל אחד ואחד מישראל שלא יעשו הרע בעיני ד'.
רש"י כותב שהניקוד על הנאמר "לנו ולבנינו" מלמד אותנו שגם העונש על הנגלות, לא ענש אותם עד אשר עברו את הירדן וקבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל.
מכאן אנו לומדים שלארץ ישראל יש כח אחדותי לקשר את כל ישראל ולהפוך אותם לחטיבה אחת. כל אדם אחראי גם על מעשי חברו, ואם יש בידו למחות ולמנוע ממנו לעשות רע ולא עשה כן – ייענש. זהו דין מיוחד לעם ישראל בארץ ישראל. באומות העולם אין אחריות כזאת וכל אחד חי לעצמו.
משה רבנו ע"ה כינס שוב את ישראל כדי ללמדם שעם ישראל, אשר שורש נשמתו הוא ממקום אחד ורק הגופים מחולקים, קיימת בו ערבות הדדית.
כל זה רק בזכות כוחה של ארץ ישראל, שמאחדת את כל ישראל לחטיבה אחת בעולם
