כולנו מכירים את המושג 'מעט מדי מאוחר מדי', השאלה אם יש מקום למושג חדש 'הרבה מאוד מאוחר מדי' כי זו היתה ההרגשה בהפגנת תומכי הרפורמה. מחאת הימין אם תרצו.
אותו יום התחיל בחששות: החשש הראשוני עלה מכך שההפגנה עלתה כאפשרות רק באותו יום. איך מייצרים הפגנה גדולה ביום שבו אתה מוציא מודעות, מארגן הסעות ומבקש מהציבור לעלות לירושלים? הפגנות ימין בשנים האחרונות מתחילות מחוסר – מאז ההפגנות נגד פתיחת תיקי נתניהו אי שם לפני ארבע שנים לא נרשמה הפגנה אחת שבה הימין מרוצה מכמות האנשים שהגיעו, הייתי בכמה מהן וכולן הסתכמו במקסימום 10,000 איש. וזה מעט.
החשש השני הגיע מהאווירה הציבורית של מחנה הימין – כשבשבוע האחרון מתמודדים עם מכת הסרבנות והלב הופך כבד, ובסוף השבוע מגלים איך ראש הממשלה ושר הביטחון שלו לא מתואמים על רקע תמונת איומים, איזה חשק יש לצאת ולפגוש אנשים? החשש מתגבר על רקע שלושה חודשי פסטיבל מחאות מתוקתק של הצד השני, מועצם בכל אולפן, מצולם מהזוויות הנכונות – הוא טבעי. גם כך באווירה הציבורית שנוצרה, תומכי הרפורמה והקואליציה שמובילה אותה 'מדממים' מצב רוח, אז להפסיד להם גם בתחום ההפגנות?
אבל זה בכל זאת קרה. ובשעות הבוקר החלה לעבור בקבוצות כרזת הזמנה להפגנת התמיכה במה שנשאר מהרפורמה, והבאזז החל. יותר ויותר מצביעי ימין הרגישו שהישג ה-64 עומד להילקח מהם ושצריך להשמיע סוף סוף קול עוצמתי של כמה אצטדיוני כדורגל בעד שינוי במערכת המשפט ונגד השליטה האלימה של בג"צ על הדמוקרטיה הישראלית. שלטי 'אני אזרח/ית סוג ב' היו האלמנט הבולט שאיתו הלך הימין להפגנה הזו. הקול שלהם שווה פחות מקולות התל אביבים? האליטה? הטייסים הסרבנים?
ההגעה לירושלים לקראת שש בערב הגבירה את החששות, משהו בתנועה הזורמת מדי ניבא שוב מספרים לא גדולים של מפגיני ימין. בדרך, קבוצות לא קטנות של מפגינים מהצד השני שצעדו מהכנסת אל רחוב עזה לא הוסיפו להרגשה. ההליכה לכיוון מתחם גן סאקר אל מול בית המשפט העליון גם היא לא התאפיינה בכמויות גדולות של מפגינים, התחושה שלנו היתה ששוב עלינו לירושלים "סתם".
אבל אז כמה דקות אחרי שש וחצי השתנתה התמונה: עשרות אלפים שהגיעו משלושה כיוונים שונים צבעו את כל המתחם. זה היה מרומם רוח ומדהים, בעיקר בגלל תחושת הכישלון שהגיעה לשיא באותו יום בו הצהיר ראש הממשלה על השהייה בואכה השעייה של הרפורמה המיוחלת. על הרקע הזה המספרים המדהימים של המפגינים שווים לפחות פי שלושה. המשפט החזק ביותר על הבמה היה "תודה לכולכם שהגעתם היום, וכמה חבל שהייתם צריכים להגיע" – וזה נכון, ניהול אחר של חודשי הנגשת הרפורמה לציבור הישראלי היו חוסכים גם את הקרע וגם את הכישלון הלא צודק של השינויים המיוחלים.
כמובן שהנאומים מלאי האנרגיות והפאתוס על הבמה התנגשו עם הלחשושים המתוסכלים של הקהל, ולא היו הרבה שחסכו ממני את הייאוש, גם אם הייאוש הזמני.
אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ובטח לא מרים ידיים.
את תכנית הרדיו שלי ושל יותם זמרי אנחנו פותחים כל בוקר במשפט "בוקר טוב צוהל הרחוב". אם היתה לי ההזדמנות לעלות ולנאום הייתי צורח "ערב טוב צודק הרחוב!" כי צודק הרחוב שרוצה דבר מאוד בסיסי בדמוקרטיה: צדק. צדק ושוויון מפני החוק ושוויון של ערך פתק הבחירה. יש משפט מוכר שאומר ש'טחנות הצדק טוחנות לאט – אך הן טוחנות צדק', למרות שבעשורים האחרונים אנחנו עדים לכך שטחנות הצדק גם איטיות וגם טוחנות אכיפה בררנית, רמיסת זכויות ציבורים ועינויי דין – חייבים לקוות שהטכנאים שעובדים עליהן כרגע יתקנו אותן. ■
למידע, להצטרפות ולעדכונים:
דוא״ל: miflegetnoam@gmail.com | אתר: https://noamparty.org.il/
