01
שבת אביבית מרנינה, בעיבורו של אדר א׳ חורפי וגשום.
ירושלים מוארת וזוהרת בכל הדרה. קרני השמש מנצנצות בשלוליות וצובעות את הבירה בשלל גווני זהב טהור.
פורים קטן מתקרב והרצים יצאו דחופים… השמש המחייכת הזמינה את רצי הבוקר, לאורך מסילת הרכבת, לחלץ עצמותיהם באוויר הצלול כיין, להפיג את שלוות השבת, שכולה אומרת קדושה וללוות את הצועדים לכותל בשיירה חגיגית ועליזה.
אלו רצים ואלו רצים…
אורחים רבים ניצלו את ההפוגה בגשמים ואת האביב הקצר, שקפץ אלינו לביקור של יומיים ועלו לחגוג את השבת בירושלים וליהנות מהתפילות המרגשות ליד כותלנו.
02
השבוע, בפורים קטן, חל יום השנה ה-40 להסתלקותו של רבנו האהוב, הרב צבי יהודה הכהן קוק, זצ״ל.
זכיתי להתגורר בביתו של הרב ולשמש אותו במשך למעלה משלוש שנים.
כשהשתחררתי מהצבא עליתי לירושלים כדי לברר עם עצמי ענייני אמונה וחיים. ביתו של הרב היה פתוח לכל מי שחשק ללמוד את תורת הרב קוק ולשזור את מסכת חייו עם האחריות על כלל ישראל.
לרב לא היו ילדים. הוא קרא לתלמידיו בנים.
נכנסתי לבית החם והמלא קדושה ותורת ארץ ישראל ומצאתי עצמי מאומץ כבן ממש.
הרב מעולם לא ביקש בשביל עצמו דבר. אך אני, ביוזמתי, דאגתי לו בכל ליבי ותפקדתי כאילו הייתי בשליחות חיי.
עיקר החינוך שקיבלנו שם, בבית הקטן בשכונת גאולה בירושלים, היה לאהוב כל אחד ואחת מישראל ולגלות אחריות אישית ולאומית.
הרב צבי יהודה הקדיש כמעט את כל 92 שנות ימי חלדו לעריכת כתבי אביו, כך שיהיו נגישים, קריאים, ומדויקים להפליא.
בד בבד, במשך עשרות שנים מסר את נפשו לחינוך צעירי הדור לאור תורת אביו, שהייתה עד אז נשגבה וחתומה בפני הציבור הרחב.
הרב צבי יהודה התרכז בהוראת אמונה, אהבת התורה, אהבת האומה, אהבת הארץ ומידות טובות והנחיל אט אט לתלמידיו הרבים, את דרכו המופלאה של אביו, בבניין אישיות הפרט והיחס לכלל בדור התקומה – דור הגאולה.
כבר לפני כ-100 שנה כתב הראי״ה קוק אגרת מיוחדת, בחזונו הגדול ובעוז רוחו, בהקשר לספרו ׳אורות התשובה׳ – שמי שלא ישכיל, בדור הזה, לראות ולהבין לעומקם את שלבי ׳הקץ המגולה׳ ׳ואור הישועה הזרוחה׳, המתרחשים מול עינינו, וניכרים במהלכים א-לוקיים אדירים ולא יראה לאן מכוונים משק כנפי ההיסטוריה, לא יוכל לחדש בענייני תשובה ולא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת!
לאור הגישה החינוכית הזו, שחייבים רבני הדור, לימד הרב צבי יהודה את רבבות תלמידיו את חובת וחכמת ההתבוננות – ׳בינו שנות דור ודור׳. ׳התבוננו היטב ב׳פוליטיקה הא-לוקית״, כך היה מפציר בנו, תוך שימוש במונח המקורי הזה שלו, בו המחיש לנו את הנהגת ה׳ הניסית, הגלויה לכל מתבונן בדור הזה. ׳׳כך תבינו מה ה׳ רוצה מכם ומה תפקידנו בהנהגה אחראית של הדור הזה״.
הרב צבי יהודה, הצטייר לעיתים, בטעות, כדמות שמרנית. אך מי שזכה להכיר אותו התוודה לאישיותו האמיצה, החדה, הברורה, המקורית, המחדשת, הנון-קונפרומיסטית. הקוראת את צורכי בני דור התקומה. נשמה ענקית המלאה באהבת חינם לכל אחד ואחת מישראל.
הרב צבי יהודה הקפיד לחלוק כבוד מיוחד וחיזוק חם ואוהב, לכל תלמיד חכם, שלקח על עצמו אחריות בתפקיד של הנהגה רבנית בקהילה.
הרצי״ק ראה בכל תלמיד שלו, שנושא בעול הנהגה תורנית ציבורית, שליח נאמן ומעין ממשיך את חזון ההנהגה התורנית של הרב קוק.
אחת המשימות שראה הראי״ה קוק כחיונית, היא חידוש חוט השדרה הרוחני והתרבותי של העם, שהוגלה באכזריות מארצו וממורשתו.
לכן, הקים הרב קוק את הרבנות הראשית לישראל, כדי לבנות הנהגה תורנית מרכזית אחידה, לאומה המתעוררת לחיים.
הרבנות הראשית היא המאירה באחריות גדולה לעולם כולו את אור תורת הגאולה, מתוך לקיחת אחריות כלל ישראלית גדולה.
כדי להכין ולבנות גרעין גדול של תלמידי חכמים, שמתוכם תקום ההנהגה התורנית המתחדשת, בגדלות ובגבורה, על פי צורכי הדור ורגישותו, הקים הרב קוק את ׳הישיבה המרכזית העולמית׳, שמוכרת לנו היום כ – ׳ישיבת מרכז הרב׳.
לפני פטירתו, פנה הרב צבי יהודה לכמה מתלמידיו המובהקים שהתאספו בביתו, והפציר בהם להמשיך את חזונו של אביו, הראי״ה.
׳התאספנו פה כולנו להמשיך את דרכו של אבא, לשמור על הישיבה של אבא. על אבן אחת שבע עיניים׳.
זו הייתה תמצית צוואתו של הרב צבי יהודה כפי ששמעתי וראיתי.
זו גם הייתה דרכו של הרב צבי יהודה במשך כל חייו. להמשיך את דרכו של אבא, בענווה ובאחריות גדולה.
הרב זצ״ל ראה בבנו יחידו, הרב צבי יהודה, את ממשיך דרכו הבלעדי והעיד עליו באהבה, בימים שמלאו לבנו י״ז שנים: ׳׳הוא האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב את שיח נשמתי…הוא מבוסם ב״ה בהמון רעיונות טובים ומאירים, שיהיו בע״ה לברכה לו ולעולם״.
לפני כ-70 שנה לאחר פטירת הרב חרל״פ, נותר הרצי״ק ראש הישיבה הבלעדי של ׳מרכז הרב׳. באותם ימים הכין עליו השב״כ תיק מיוחד, אך לא אבחן, שכבר אז יועד הרצי״ק כדמות מבטיחה להנהגת העתיד של דור הכיפות הסרוגות שהיה ממש בחיתוליו, תרתי משמע. כך הגדיר אותו השב״כ (עוד לפני שהיו האזנות לטלפונים הניידים): ״אדם שקט ונעים הליכות. מגלה יחס סובלני לבלתי דתיים… הנו דתי ביותר אך אינו קנאי… בדעותיו מתנגד הרב לכל כפיה דתית.. ממשיך את הקו של אביו המנוח״
הרב צבי יהודה היה קנאי.
קנאי לאחדות ולאהבת ישראל. קנאי לשמירה על כל רגב של ארץ ישראל, בנגב, בגליל, בשומרון, ביהודה בבנימין ובהר חברון. בירושלים ובשכם. בחברון, בקבר רחל ובגוש עציון.
קנאי לשמירה על הרבנות הראשית לישראל.
קנאי להגברת לימוד התורה בגדלות ובאחריות ציבורית, על פי דרכו של אביו.
קנאי לצביון היהודי – ברחוב הישראלי, בצה״ל, בחינוך הנוער, במשפחה היהודית ובהנהגה הישראלית.
קנאי לכבוד בין אדם לחברו, על גמילות חסד וגילוי רגישות וחמלה על כל אדם שאינו מזיק וגם על בעלי חיים.
זה רק מעט, על הרב צבי יהודה הכהן המופלא, כפי שאני, הקטן, הכרתי, בשנים המעטות שזכיתי לגור בביתו.
מתגעגע אליו כמעט בכל יום.
יהי זכרו ברוך.
שבת שלום, של חסד, שלום בין אומות העולם… שבת נפלאה של אהבת ישראל.
