אקטואליה

פחד ואובדן ריבונות

ברל’ה קרומבי

מאות אלפי ישראלים גרים בערים במרכז הארץ
והמציאות בה אנו לא יכולים לחיות את חיינו בביטחה, היא לא נורמלית.

בתור אמא לארבעה ילדים אנחנו גרים 12 שנים בעיר לוד, אוהבים את העיר הזו ומאמינים בה. חשוב לנו ליישב אותה ולגור בה. עד היום היה לנו כאן טוב ונעים, אבל בחודשים האחרונים אנחנו מתחילים להרגיש את הקושי. הבן שלי עבר לפני חודש תקיפה של שני נערים ערביים. מאז יש לו פחד להסתובב ברחובות, שזו תחושת ביטחון בסיסית שצריכה להיות לנער מתבגר, שרוצה ללכת לחברים או לתנועת נוער.
השבוע זו הייתה הסלמה קיצונית של המצב. אני מאד מקווה שזה היה השיא ושלא יהיה גרוע מכך. לא פשוט לחיות ככה. הילדים בפחד. היו הרבה רעשים של פיצוצים בלילה. יללות סירנות. הילדים מודעים לסיטואציה ומול הפחד אנחנו מחבקים אותם ומתפללים.
אנחנו רוצים להאמין במדינה שלנו ובממשלה, שתטפל בדברים כמו שצריך. שהמשטרה תשיג הרתעה ושדברים לא יישנו. אנחנו סך הכל רוצים לגדל ילדים בשקט ובשלום.
שריפת בתי כנסת, מכינה קדם צבאית ותלמודי תורה, וכן שריפה של סמלי שלטון דוגמת בניין העירייה, מוזיאון הפסיפס החדש וגם תחנה המשטרה, הם רק קצה הקרחון של מה שקרה כאן. כשמוסיפים לכך את עשרות המכוניות שהוצתו ונרגמו באבנים ואת קבוצות הסטודנטים שחזרו לביתם עם פלוגות מג"ב, מבינים שמשהו רע קורה בלוד
פחד ואובדן ריבונות. אלה שתי המחשבות היחידות שעוברות לי בראש, בזמן שאני חושבת על מה שהיה השבוע בעיר מגוריי לוד. מזה 12 שנים אני חיה פה בעיר. חברה בגרעין התורני, ובד בבד מגדלת כאן את ארבעת ילדי. לגור בעיר מעורבת זה אתגר, אך מה שקרה השבוע ברחבי העיר, כמותו עוד לא היה.
שריפת בתי כנסת, מכינה קדם צבאית ותלמודי תורה, וכן שריפה של סמלי שלטון דוגמת בניין העירייה, מוזיאון הפסיפס החדש וגם תחנה המשטרה, הם רק קצה הקרחון של מה שקרה כאן. כשמוסיפים לכך את עשרות המכוניות שהוצתו ונרגמו באבנים ואת קבוצות הסטודנטים שחזרו לביתם עם פלוגות מג"ב, מבינים שמשהו רע קורה בלוד. לוד היא מיקרוקוסמוס למה שקורה לצערנו בכל רחבי הארץ.

לא מדובר בקומץ אנשים, כפי שניסו למזער בתקשורת. אלא בהמון זועם ומשולהב, שמבקש לקדם את מדיניות חמאס כאן בערים המעורבות וכל זאת על חשבון הילדים שלנו. לצערנו, מאז אירועי השבוע תושבים מפחדים לצאת לרחוב, או סתם ללכת עם ילדיהם לגינה. מדובר בכאוס מוחלט. מדינת ישראל חייבת לשים לכך סוף.

השבוע לוד נראתה כמו אחת מהעיירות היהודיות בליל הבדולח. מדינת ישראל חייבת לנקוט ביד קשה נגד אותם מחבלים. יש למדינה את החובה להעמיד לדין את הפורעים – ולא את מי שביקש להגן על עצמו, כמו חבר יקר שלנו בגרעין, שהיה צריך להגן על עצמו וכרגע נמצא במאסר. משטרת ישראל וכוחות הביטחון התעכבו זמן ארוך והיה צורך בהגנה עצמית והגנה על חיי תושבים וזו הייתה התוצאה.

אדגיש, כי אני רואה ערך עליון במגורים בעיר מעורבת. גם החנות בה אני עובדת, אופטיקנט, נמצאת בקניון קריית הממשלה ברמלה, שגם נמצאת בעיר מעורבת. למרבה הצער גם מחוץ לה התרחשו מהומות עצומות השבוע.
מאות אלפי ישראלים גרים בערים במרכז הארץ והמציאות בה אנו לא יכולים לחיות את חיינו בביטחה, היא לא נורמלית. מדינת ישראל מתגאה תמיד בצבא שלה ובהחלט יש על מה להתגאות. אך בטיפול בבעיות הריבונות בשטח, היא נופלת שוב ושוב. לוד היא רק סימבול לכך.
על נבחרי הציבור שלנו לשנס מותניים, להחזיר את הביטחון לכלל ערי ישראל, כולל בירתנו הנצחית ירושלים. כי גם לנו, תושבי הערים המעורבות, מגיע לחיות חיים שלווים.
הדר מילר היא תושבת לוד, בעלת חנות אופטיקנט בקניון קריית הממשלה ברמלה

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה