גוי קדוש

ירון נולד למשפחה מוסלמית סונית בעיר לוד. במשפחה בת שמונה עשרה נפשות, הוא היה השניים עשר במספר. “זו משפחה דתית קיצונית שחיה עפ”י הכללים הנוקשים של האיסלאם מהבחינות הדתית והלאומית,” הוא מספר. “הם אנטי ציוניים ותמיד הייתה הקפדה על ענייני התרבות והכללים החברתיים. רצח על רקע “כבוד המשפחה” שנשמע הרבה לאחרונה הוא לא מושג דתי, אלא חברתי. מבחינת האיסלאם גבר לא יכול לפגוע בכבוד המשפחה, רק אישה. הדבר שומר על מעמד האישה כנמוך מאד. מי שלא מצייתת לבעלה, יודעת שחרב מונחת על צווארה ושהיא עלולה למצוא את עצמה בגירושים שלא יותירו לה אפילו מזונות”.
בהיותו בן תשע, קרה במשפחתו מקרה שיגרום לכל מסלול חייו להשתנות באחת. “אחת האחיות לא הסכימה לציית לכל הכללים- לשים כיסוי ראש, להתחתן ולהישאר בבית. היא יצאה לעבוד בפאב, והאלימות כלפיה מצד המשפחה הייתה מאד קשה. יום אחד היא חזרה הביתה בחשיכה- דבר שאסור ופוגע בערכי המשפחה. לכן, שלושת האחים הגדולים שלי החליטו שהעונש שלה יהיה עונש מוות, אין סליחה ומחילה לפגיעה בכבוד המשפחה”.

איך אפשר להעלות על הדעת מעשה כזה?

“כשאת חיה בעולם נורמלי שבו לא פוגעים בנשים ויש רגש כלפי המשפחה, אז ברור שדברים כאלה לא יכולים לקרות. אבל זה לא משהו שהוא חדש, ככה התחנכנו. היו סימנים שזה עומד לקרות, הכו אותה תקופה ארוכה. באותו לילה ביקשו מכולם ללכת לישון בחדרים נפרדים. בסביבות השעה שתיים עשרה בלילה התעוררנו לשמיעת צעקות וצרחות שלה. הם רצחו את אחותי ואלו היו השניות האחרונות שלה בחייה. מבין כל האחים היא הייתה האחות שהייתי הכי קרוב אליה, כי שנינו לא התחברנו למנטליות, לדת ולכל החיים האלו. בבוקר התחלתי לשאול שאלות- מה קרה לאחותי? איפה היא? אמרו לי שהיא יצאה לעבודה ותחזור עוד מעט. כשאמרתי שהיא לא הלכה לעבודה ושאני רוצה לדעת היכן היא, אמרו לי שלבטח חלמתי חלום רע, אבל אני כבר הבנתי”. 

בעקבות שאלותיו של ירון, חששו האחים שהוא עלול לספר את אשר אירע. בהחלטה מהירה הם מרחיקים אותו מהבית ומעבירים אותו בתקופת האינתיפאדה הראשונה למסגד בעזה. 

“הייתי במסגד חמש שנים וחצי. לא היו לי שם קרובי משפחה ופשוט נטשו אותי. במסגד היו לומדים כל יום לימודי איסלאם ואת הקוראן. בשנה הראשונה למדתי את כל הקוראן בע”פ. לאחר מכן, עברתי הכשרה רוחנית, דתית ונפשית כדי לקיים את המצווה הגדולה של להיות “שאהיד”. חלק מהתהליך כלל את הפגישה עם המוות”.

איך פוגשים את המוות?

“מלמדים כיצד לא לפחד מהמוות ומנטלית מבינים שבמוות אין כאבים. היינו עושים סיורים בבית קברות כדי להתרגל לרעיון של חוסר החיים. אני ממש נשכבתי בתוך קבר פתוח על מנת לחוש את התחושה של חוסר פחד מהמוות. עם הזמן החלטתי שהמקום לא מתאים לי. הבנתי שהופכים אותי שם לשונא אדם, קיימים רק הכללים הדתיים ואני סוג של רובוט שלא יודע מה היא אנושיות ומה היא אהבה. בגלל ההחלטה הזו הייתי צריך להיענש כי פגעתי בערכי ספר הקוראן, ו”סלחו” לי, ריחמו עליי. במקום עונש מוות הלקו אותי שישים מלקות בכל כף רגל”.

התחנה הבאה במסע חייו של ירון הייתה למסגד נוקשה יותר בחברון, אך הוא ברח מלוד. אך גם שם הוא לא הצליח לציית לכללים הנוקשים שכללו חוסר יציאה מהבית, חוסר תקשורת עם חברים ואיסור למידת תחומים שונים, ולאחר שבועיים ברח מהבית. 

איך הסתדרת בחוץ לבדך?

“במשך עשרה ימים הייתי ישן בבית קברות מוסלמי גדול בלוד. ואז פגשתי איש יהודי מבוגר בעל פיצוציה שנתן לי לאכול ולשתות. אני לא הבנתי עברית, הוא לא הבין ערבית, אבל הוא לקח אותי לתחנה המרכזית, נתן לי כסף וכך נסעתי לאילת. בשנה הראשונה שם לא הבנתי כלום- לא את המנטליות ולא את השפה. הייתי ישן ברחובות ובחדרי מדרגות, ואז התחלתי לעבוד במסעדה. שם הכרתי בחור צדיק בשם אודי שדה שעבד אז בגוש “הנוער העובד והלומד”. הוא, אחיו שהיה עוזר פרלמטרי, וח”כ בני טמקין, אימצו אותי. גרתי בביתו של אודי קרוב לחודש והוא נתן לי כל מה שאני צריך, פשוט שמר עליי.