פעמי משיח? ה׳חד-פעמי׳ חוזר…

פעם, כשהתייעצתי עם מו״ר הגרז״ן גולדברג בדיני הגעלת כלים, הוא שאל אותי: ״איך אתה מכשיר סיר שנטרף?״ – ״ע״י הגעלה, כמו בשולחן ערוך״, השבתי. –״אבל איך למעשה?״ –״אני ממלא את הסיר במים, ומרתיח עד שיגלוש״. –״ואם הסיר גדול?״ –״אז אני ממלא את כולו, מרתיח, כמה זמן שיקח, ונותן לו לגלוש. האם יש דרך אחרת?״ – ״כן, אתה יכול למלא חלק מהסיר, וכשהמים רותחים תכניס סיר קטן יותר לתוכו ואז זה יגלוש״. –״מה ההבדל? האם משהו בדרך זו יותר מהודר?״ – ״לא, פשוט חבל על המים וחבל על ההרתחה של סיר שלם״.
פעמים רבות שמעתי ממנו על הקלקול של החד-פעמיות, על חוסר הצניעות ועל הזלזול בחומר בחברת השפע בימינו, וכדרכו – רק בצורה החיובית. פעם שאלתיו בדיני השבת אבדה של היום, הכרזה על אבדת ׳שווה פרוטה׳ (בערך 10 אגורות), ואיך ליישם את דיני הגמרא. אין כאן המקום לפרט, אבל כחלק מהדיון ההלכתי בשינוי של יחס האנשים לחומר, הוא סיפר שכשהתחתן הם קיבלו פיילה (גיגית ממתכת) גדולה כמתנה, וזו נחשבה למתנה יוצאת דופן ויקרה מאוד…
פעם שאלתי אותו על החוברות השבועיות של חב״ד, שמדפיסים בהן את פרשת השבוע, הדף היומי ועוד, ושאלתי אם מותר לגונזן בטרם בלו, ואם נכון הם עושים כשמדפיסים לכתחילה עם שם ה׳, שהרי זה ייגנז. הוא שאל: ״הרי הגמרא היא אותה גמרא, לא משתנית, החומש יהיה אותו החומש גם בשנה הבאה. למה לגנוז?״. אמרתי שהכול שם לפי התאריכים והימים, וזה משתנה. הגאון הזה ׳לא הצליח׳ להבין, סירב לקבל כל הסבר על היעילות של הלימוד לפי תאריך. ״הרי יש לך גמרא, אולי אפילו תגיע לש״ס שלם בחוברות, מדוע לא לשמור ולהשתמש? אם זה נוח ללימוד בדרכים היום, זה יהיה נוח גם בעתיד…״.
הרב שלמה מן ההר, רבה של שכונת בית וגן, (היה גם מורה לגמרא בתיכון הימלפרב, מרצה במכללה לבנות, סמינר למורים ועוד), שהיה גאון תורני עצום, התייחס במלוא כובד הראש לשאלה פעוטה של ביצה אחת שנמצא בה דם, אם היא מותרת באכילה, ולא אמר שקל יותר ומהר יותר לזרוק אותה. זו דרכם של רבותינו. ולענ״ד, יש קשר בין זה לבין יחסם המכבד לכל פרט בחיים, לכל הלכה ׳קטנה׳ ואף לכל אדם. זכורני שבילדותי שאלתי אותו כמה פעמים שאלות הלכתיות, והוא הקדיש זמן והשיב ברצינות רבה ובחיבה לכל שאלה. בספר הנפלא של בתו, הרבנית פועה שטיינר, ׳ההר הטוב הזה׳, מובאים המון סיפורים על תשומת ליבו לכל פרט קטן ולכל אדם, בחומר וברוח. פעם הוא סיפר לי שבשנים שבהן למד בישיבת טלז בליטא, היה יכול כל אדם ממוצע בימינו, כלכלית, להיחשב בליטא לגביר גדול. אדגיש שהיחס המכבד לחומר היה ערך עצמי בעיניהם, והמחסור רק חיזק אותו.
סיפר לי ר׳ ישראל ענבי, מבי״כ ׳היכל משה׳ בשיכון מזרחי ת״א: ״בצעירותי בישיבת סלובודקה, ניגשתי פעם ל׳סטייפלר׳ עם שאלת דם בביצה. הוא עיין בה, השיב שאינו יודע, והציע שאגש עם הביצה לגיסו ה׳חזון איש׳. התחלתי לצאת, ואז אשת הסטייפלר אומרת לי: ׳תראה לי את הביצה׳. הראיתי לה, והיא אמרה: ׳הביצה מותרת באכילה׳. עמדתי נבוך, הסטייפלר אומר לי שאינו יודע ושאגש לחזו״א, ואשתו אומרת לי בוודאות שזה מותר, מה אני עושה עכשיו? הסטייפלר ראה במבוכתי ואמר לי: ׳כן, אתה בהחלט יכול לסמוך עליה ולאכול את הביצה. אחות של החזון איש יודעת…׳.