פרשת בא תשפ"ב

בלתי נתפס במציאות של ימינו הציווי שבני ישראל מצטווים במצרים: כל משפחה לוקחת שה, כבש המסמל את אלוקי מצרים ומכינים אותו לעיני כל מצרים לקראת הבאתו כקרבן הפסח. מדוע יש צורך בהכנה זו ומה משמעותה?
צריך להבין שהגלות של ישראל במצרים היתה 'כור היתוך' לבנייתו וליסודו של עם ישראל העתידי. ההכנה אינה רק בתחום הגיבוש הלאומי בלבד אלא ובמיוחד בתחום התרבותי-רוחני-דתי – עם ישראל הולך להיות בשורה לעולם אשר יטמיע את האמונה בא-ל אחד ויפיץ את תורת ה' בעולם.
כידוע ארץ מצרים היתה שטופה בעבודה זרה, התרבות הדתית השלטת היתה לעבוד למציאות חומרית כים-סוף והשה שהיה האל המצרי. אחרי מאתיים ועשר שנים, דור אחרי דור, ניכר אף בישראל יחס לעבודה זרה. השקיעה בעבודה זרה אינה דווקא בלהשתחוות לה או להתפלל אליה, ישנה השפעה סביבתית שכאשר כולם עובדים עבודה זרה, כל מערכות החיים והתקשורת מלאים בהערצה לשה, אזי וודאי שיש לכך השלכות ליחס האוהד והמתפשר עם עבודה זרה. נשמע לנו מוזר, הכיצד יש בכלל לייחס יחס חיובי כלשהו לעבודה זרה כבהמה? וכי באמת מישהו מאמין שבהמה, יצור נחות, יכולה להיות אל? נתפלא לשמוע אז שכן, וגם היום יש מקומות המכבדים עבודה זרה חומרית, את הפרות בהודו ואת הרוחות בתאילנד.
בכדי לשרש את מחשבות העבודה הזרה מקרבנו יש צורך בצעד דרסטי של שחיטת האל המצרי. יש בכך השתחררות פסיכולוגית מאימת מצרים ומאימת אליליה. לא עוד עבדים שפלים מאימת הרודן המצרי. פעולה זו היא ההכנה הראוייה לגאולת ישראל ממצרים.
לא לחינם סיפור יציאת מצרים הינו הציר המרכזי לאמונה בה'. ביציאת מצרים כרוכים מצוות רבות כשבת, חגי פסח וסוכות ועוד. בשחיטת אלילי מצרים אין התרסה, אלא פעולת חינוך ובניית תהליך שחרור ישראל ממצרים והכנתם לקראת קבלת התורה והאמונה ברבונו של עולם.