האם מותר לנו לייחס למצוות התורה רגש של חמלה ורחמים או שמא המצוות הן גזרות ללא טעם אנושי המובן לנו? ישנם בכך גישות שונות, האם לחקור את טעמן האנושי של המצוות. גם לפי המתירים לעשות זאת, זה דווקא בכדי שנסבר את אוזנינו האנושיות, אך נדע שהטעם האמתי הוא אלוקי ונסתר מאתנו.
בפרשתנו יש מצווה כזו: 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד' [ויקרא כב, כח]. הסביר הרמב"ם בספר מורה נבוכים: 'אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להשמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כוח הפועל המדמה, הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שנמצא באדם'.
אכן התורה ומצוותיה אינם רק ספר חוקי התנהגות. המצוות נועדו לשנות אותנו, להפוך אותנו ליותר רגישים וליותר אנושיים וטובים. סכנה גדולה היא שכוחו המופרז של האדם ושכלו הקר והמנוכר יהיו רק הם נר לרגליו ויחשוב בשכלו שמותר לו הכל! כך יוכל האדם להגיע לעיוות במטרת חייו ובמקומו ובמקומה של התורה בחייו. לכן באה התורה ומרסנת אותנו. התורה מלמדת את האדם: אמנם אתה נזר הבריאה ולכן מותר לך לשחוט בהמה, אך אתה מוגבל, אתה חייב להיות רגיש לא רק לצערו של הצד השני אלא ואולי יותר מכל אתה חייב להיות רגיש ומרוסן בכוחותיך, בעצמך. אתה חייב להיות טוב ומיטיב, קח את כוחך ושכלך ועדן אותם ברגשות על הסובב אותך. אדם מרוסן הוא אדם מתחשב, אדם דואג ואכפתי. ומתוך דאגה לאחר, למשפחה, לאומה ולעולם נזכה לעולם טוב יותר. ■
