כמה פעמים בחיינו אנו נפגשים עם קושי ומחסום? נראה לנו שנכשלנו, אין תקווה, יאוש מוחלט מלווה אותנו, מבחינתנו נגמר העולם ונגמרו החיים… חלילה.
אך הרבה פעמים דווקא ראיית הקושי ממרחק ובהסתכלות רחבה מכניסים אותנו לפרופרציות. רוגע מסויים והשלמה וציפייה לשינוי. כך קורה בשיחה הטעונה בין אלוקים למשה רבנו בפרשתנו. בסוף הפרשה הקודמת נוצר משבר מנהיגות, משה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים והשליחות נכשלה, ונהיה יותר גרוע… 'וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה…' [שמות ה, כג]. בתחלת פרשתנו אלוקים נגלה למשה וחוזר על עברנו ועתידנו, מספר על האבות, על הברית איתם ועל החלומות הגדולים. למה יש צורך בחזרה על דברים אלו? וכי זו פעם ראשונה שנאמרו למשה?
אלא הצהרת הכוונות והחזרה על היעדים האלוקיים מטרתם להעמיד את הקשיים של משה רבנו ושל העם במקומם וביחס הנכון. כאשר יודעים שיש תוכנית אלוקית עם התחלה וסוף, לא מאבדים תקווה. אלוקים מודיע למשה שככל שהאידיאל גדול, כך השגתו מורכבת וקשה. דווקא בעתות של כשלון בשליחותו של משה מול פרעה, יש צורך לחזור על הדברים היסודיים, על כל מהלך לידתו ותכליתו של עם ישראל. תחילתנו באבות הקדושים אשר מקבלים את הבטחת הברית לעם ישראל להיות לו לעם ה' בארץ ישראל. כי כאשר רואים בראייה רחבה את המציאות, את התהליכים, אנו נותנים דעתנו למקומם של הקשיים והאתגרים.
תהליך ההתהוות של עם ישראל, הוא תהליך מקיף וארוך שאינו סובל קיצורי דרך ומחייב סבלנות, ענווה, עוז וגבורה. וגם אם לא נראית הצלחה מידית וגם אם יש קשיים נדע שדווקא בעת של כביכול נפילה, יש התקדמות. זה הלימוד שמלמד ריבונו של עולם את משה כבר בתחילת הדרך הארוכה של המעבר מגלות לגאולה, להציב לנגד עינינו את מטרתנו בחיים ומתוך כך להמשיך לצפות, להאמין ולפעול.
