פרשת ויחי תשפ"ב

ה' ישמור, אך העיסוק בכתיבת צוואה בדרך כלל נסתר ולא מדובר, והמון העם חושש מלדבר עליו, אך בפרשתנו התורה מספרת לנו על יעקב אבינו שבסוף ימיו קורא לכל בניו ומצווה אותם את צוואתו. מקובל לחשוב שמטרת הצוואה היא בעצם חלוקת רכושו של האדם העומד למות. בפרשתנו המושג 'צוואה' מקבל משמעות עמוקה יותר. המלבי"ם מצטט את דברי חז"ל: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב [בראשית מ"ט א' ב'], ודרשו חז"ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וסבר שיש בלבם מחלוקת".
בסוף ימיו של יעקב, שלא היו פשוטים, כאשר כבר זיכהו ה' לראות את יוסף בנו, ברגעי הפרידה מבניו, מבקש הוא למסור להם את צוואתו, ומה היא צוואתו? לא חלוקת הרכוש, אלא מבקש יעקב אבינו לגלות להם את הקץ. ברגעים מורכבים אלו צוואתו היא "את אשר יקרה להם באחרית הימים", את זמן הגאולה.
שוב אנו נחשפים לענקיותם של אבות האומה, הם אינם עסוקים בעצמם, אינם עסוקים במשפחה הגרעינית שלהם. הם עסוקים בבניינו של עם ישראל, הם רואים למרחוק. הדאגה שלהם היא לבניין האומה. כיצד זו תצליח לצאת ממצרים, לקבל תורה ולהיכנס לארץ ישראל. לכן ביקש יעקב אבינו לעת פטירתו 'לגלות את הקץ', לתת לבניו קריאת כיוון מאין באנו ולאן אנו הולכים. יש עתיד, יש גאולה. אך השכינה נסתלקה מיעקב. למה? כי כעת צריך לעמול ולסבול את הגלות, הגאולה הינה תהליכית, שלב אחרי שלב, קומה אחרי קומה, אין קיצורי דרך. לפעמים העיסוק בעתיד, העיסוק בלעתיד לבוא, מחליש את ההווה. כך היא גאולתנו קמעא קמעא, קומה על גבי קומה. שנזכה לגאולה קרובה בקרוב.
במחשבה שניה – למה לחכות ל'סוף' כדי לכתוב צוואה רוחנית לילדים, אפשר הרבה יותר מוקדם…