אני משתעשע במחשבה שאם הייתי רַעֲיוֹנַאי [קוֹפִּירַיְטֶר, אדם המייצר רעיונות בתחום הפרסום, ע"פ ויקיפדיה] כיצד הייתי מפרסם מכוניות? מכונות כביסה? מחשבים? אינטרנט או כביש אגרה? נראה שעניין המהירות היה תופס מקום נכבד בפרסומת: תאוצה ל- 100 קמ"ש תוך 12 שניות, תוכנית כביסה מושלמת של 12.5 דקות, מהירות גלישה של 0.4 שניה ועוד…
מי אמר שמהר זה בהכרח טוב? אף אחד לא אמר, אך האינטנסיביות של החיים הצליחה לאלף אותנו שהכול צריך להיות מהיר – צריך לנסוע מהר, להספיק הרבה ומהר, ובכלל, הכמות והאיכות נמדדות בסופו של דבר במהירות הביצוע: כבישים מהירים, אוכל מהיר ואינטרנט מהיר.
מהירות היא באופן עקרוני דבר חיובי וודאי לא הייתי רוצה לנסוע למצפה רמון רכוב על גמל במשך שלושה ימים. המהירות מתורגמת בסופו של דבר לחיסכון בזמן וכידוע זמן=חיים, והשאלה היא כמובן מה עושים בחיים שהרווחנו עקב חסכון הזמן כתוצאה מטכנולוגיה מתפתחת.
אך כאשר מדובר על ענייני חינוך – שינוי אישי, עבודת הנפש, שיפור מידות ורגשות, הדבר שונה.
בפרשתנו מתואר תהליך טהרת אדם או כלי טמא. בזמן שנהגה טהרה בישראל היו מזים על הטמאים מי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, ואז לעת ערב האדם היה נטהר – תהליך ארוך של שבעה ימים. אין 'חומר מטהר' שיטהר מייד כאן ועכשיו. כמו שאין טיפול וייעוץ רפואי, נפשי, אישי או זוגי בחמש דקות, שיטת ה'זבנג וגמרנו' לא עובדת לעומק, לתיקון משמעותי ולטהרה. תיקון וטהרה חייבים להיות בהדרגה, בסבלנות ובאורך רוח. חינוך האדם, שינויו ותיקון העולם אינם עניין למהירות, אנו נדרשים לזמן בכדי להגיע לתוצאות טובות. אי אפשר לחנך במיקרוגל, לא בסיב אופטי רחב ואפילו לא בכביש מהיר. צריך להתחנך ולחנך, להשתנות ולשנות באהבה ובסבלנות לאורך זמן. איפה 'קונים' את הסבלנות לעצמנו, לבני משפחתנו ולסביבתנו? שאלה טובה. אסור לוותר על התיקון, אך צריך לדעת שהוא דורש מאיתנו סבלנות רבה ואורך רוח. זה הוא סוד תיקון החיים.
