פרשת פנחס תשפ"ב

את מי אמור לשרת המנהיג? את עצמו או את העם? נראית שאלה מיותרת? תחשבו פעמיים… קשה שלא להעריץ את ההתנהגות האצילית של משה רבנו – כל כך מאכזבת וקשה הייתה הבשורה מאלוקים שלא יזכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. שנים רבות, עוד בהיות ישראל בגלות מצרים הקשה, חולם משה להכניס את עם ישראל לארץ. במשך כל ארבעים שנות הנדודים במדבר סבל הוא את כל טענותיהם כנגדו, ובכל זאת דבק בשליחותו כמנהיג נאמן ומקבל את הגזירה באהבה.
שיא ענוותנותו של משה רבנו מתגלה בפרשתנו. משה רבנו המודח מכס ההנהגה מבקש מאלוקים שימנה מנהיג במקומו. בפרשתנו מתבצעת החלפת השלטון בין משה לבין יהושע, ה' מצווה את משה להעביר את ההנהגה ליהושע ולסמוך את ידיו על יהושע, אך לא לפני שיבקש את רשות אלעזר הכהן ואת רשות העדה. מדוע יש צורך בהסכמת העדה אם הבחירה ביהושע הייתה אלוקית?
לימוד גדול לימדה אותנו התורה. המנהיג נבחר למען העם וחייב הוא להיות תמיד בעל תחושת שליחות. הוא נבחר לשרת את העם, ממש שירות במלוא מובן המילה, ולא העם נועד לשרת אותו ואת צרכיו האישיים. משה מבין שמהותו של מנהיג היא השליחות, ולכן יש צורך להתייעץ עם העם. מנהיגות אינה צורך אישי-אגואיסטי, אלא היא שליחות אלוקית, שיעבוד לעם, ולכן למרות אכזבתו האישית, המשימה של בחירת הנהגה מתאימה לעם עומדת כעת בראש מעייניו, ולכן מחפש הוא את המנהיג, את השליח המתאים ביותר לעם. מנהיג שתהיה בו ענווה שלמה לשרת את העם באופן המיטבי והראוי.
מנהיג בישראל צריך להיות בעל תחושת שליחות, ענווה והתבטלות לעם. הוא צריך להבין שהעם הוא זה שבחר אותו ולו הוא מחוייב. כי באמת כולנו, כולל המנהיג, רק שליחים למלא משימות של הקב"ה בזה העולם.