צינור החמצן של ארגוני הטרור

מתי מאיר דגן פנה אליכם?
"כבר בהתחלה ב-2002. למעשה התחלתי את הפעילות שלי במלחמה במימון טרור כעורכת דין פרטית עם תחילת האינתיפאדה השנייה. התיק הראשון שהגשתי היה תיקו של קורבן הלינץ׳ ברמאללה, ואז הגשתי תביעות נוספות נגד הרשות הפלשתינית, נגד איראן וסוריה בארצות הברית. כעבור שנתיים ב-2002, שיא האינתיפאדה – הפיגועים ב׳דולפינריום׳ בתל אביב בתל אביב עם 28 נרצחים, קפה ׳מומנט׳ בירושלים עם 18 נרצחים, מלון פארק בנתניה 30 נרצחים – דגן ראה שהתביעות שלנו מנצחות בבית המשפט, אז הוא פנה אלינו עם היחידה שלו וביקש לשתף פעולה.
קיבלנו פסקי דין לטובתנו, עיקולים לטובתנו והחלטות חסרות תקדים גם בארץ וגם בארצות הברית, ומאיר דגן אמר ׳בואו נשתף פעולה. אנחנו ניתן לכם את הראיות שאנחנו הצלחנו לגבות במסגרת המבצעים השונים שלנו, ואתם תשתמשו בזה בבית המשפט׳".
מרגע שהחלו לעבוד יחד, עוה"ד דרשן-לייטנר ושותפיה לא יכלו לפעול כעורכי דין פרטיים כי המסה הייתה גדולה מדי, וכך הוקם ארגון שורת הדין. "מאז אנחנו מייצגים מאות נפגעי טרור בהליכים המשפטיים האלה".
ואיך אפשר לאכוף פסק דין של בית משפט בארץ או בארצות הברית?
"בנקים שאתה מגיש נגדם תביעות מתפשרים בתיקים האלה. בנק שיודע שהוא עומד להפסיד לא ייקח סיכון של פסק דין שמכריז עליו כסייען לטרור, משום שאז הוא מאבד את הלגיטימיות שלו לפעול כבנק בינלאומי, הוא חשוף לסנקציות של הקונגרס האמריקאי וכד׳, ולכן בנקים מתפשרים. הרשות הפלשתינית מתפשרת בתיקים גם כאשר היא חושבת שהיא לא יכולה לנצח בהם. יתר הנתבעים – חמאס, סוריה, צפון קוריאה, אשר אינם מגיעים לבית המשפט, כלומר אינם מנהלים את ההליך, אתה מקבל נגדם פסק דין ואז אתם מממש אותו במסגרת ׳עיקולי צד גימל׳, כמו חשבונות בנק שיש להם בבנקים ברחבי העולם, נכסים שיש להם בארצות הברית, הסכמים מסחריים שיש ברשותם ושניתן לעקל. במסגרת התביעות הללו באמת הצלחנו לקבל פסקי דין של שני מיליארד שקל, אבל מתוכם מימשנו קרוב ל-400 מיליון דולר לידי נפגעי הטרור".
"ניצחון אדיר לקורבנות הטרור"
שר האוצר, בצלאל סמוטריץ׳, הנחה לפני כשבועיים את מנהל רשות המיסים להעביר סכום של 138.8 מיליון שקלים מתוך הכספים המוקפאים לפי חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלשתינית בזיקה לטרור, לצורך יישום פסק הדין בעניין ליטבק. אותו פסק דין קובע כי הרשות צריכה לשלם למשפחות נפגעי טרור 130 מיליון שקלים, ושר האוצר החליט כי הכספים יועברו אל המשפחות מתוך הכספים המוקפאים.
מספר ימים לאחר מכן, לשכת ההוצאה לפועל בירושלים העבירה 139 מיליוני שקלים לבא כוח משפחות נפגעי טרור, כהמשך לאישור העיקול של סמוטריץ׳. הכסף מיועד למשפחות הנרצחים מאירוע הלינץ׳ ברמאללה, משפחות הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, משפחות פיגוע המדרחוב ברחוב בן יהודה בירושלים ועוד.
סיפורים נועזים על פעילות צבאית נגד טרור יש אינספור. יש כזה דבר גם במסגרת המלחמה הכלכלית בטרור?
"ההחלטה של סמוטריץ׳. התביעה הזאת התחילה בשנת 2000 כפי שכבר אמרתי עם הקורבן הראשון מהלינץ׳ ברמאללה, ואליה התווספו בהמשך 14 אירועי טרור נוספים שניהלנו בגינם מאבקים משפטיים. בסוף ניתן פסק דין בכל 15 הפיגועים האלה שמצא את הרשות הפלשתינית אחראית, וחייב אותה לשלם פיצויים לנפגעי הטרור. הפיצויים נפסקו לשתי פעימות כאשר הפעימה הראשונה הייתה בגובה של 130 מיליון שקל. אז יש לנו פסק דין וצריך למצוא דרך לממש אותו. מדוע? למרות שהרשות הפלשתינית ניהלה את פסק הדין במשך 20 שנה היא לא הייתה מוכנה לשלם את פסק הדין. להפך, הרשות הגישה עליו ערעור לבית המשפט העליון, היא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע בכדי למנוע את מאמצי התובעים לממש את פסק הדין שלהם, דבר שהוא לא אפשרי כי פסק דין כספי אינו מעוכב לפי הדין הישראלי. לכן לא נותר בידי התובעים אלא להטיל עיקול על כספי הרשות הפלשתינית שנמצאים בידי ממשלת ישראל. אלה כספי המיסים שמשרד האוצר גובה עבור הרשות הפלשתינית ומעבירם מדי חודש בחודשו לידיה".
דרשן-לייטנר אומרת כי בשלב הזה הוטל עיקול על חצי מיליארד שקל על הרשות – שהוטל עוד כשניתן פסק הדין בעניין האחריות, ומדינת ישראל היא זו שסירבה להעביר את הכסף. "זה הזוי. כלומר יש עיקול, הרשות הפלשתינית הפסידה, פסק הדין אינו מעוכב – אתם חייבים להעביר את הכסף. ואכן ניתן צו מלשכת ההוצאה לפועל למשרד האוצר, לשר האוצר, להעביר את הכסף ולקזז אותו מכספי המיסים. מדינת ישראל סירבה. שר האוצר אביגדור ליברמן ושר הביטחון בני גנץ סירבו להעביר את הכסף. אז ההחלטה של סמוטריץ׳ מייד עם כניסתו לתפקיד להעביר את הכסף היא החלטה מצד אחד מתבקשת, ומצד שני חייבים לו תודה כי גם הוא יכול היה לסרב ולהקפיא את הכספים ולא להעביר אותם. ניצחון אדיר לקורבנות הטרור ולמשפחותיהם".
ומה עם הרשתות החברתיות?
"המלחמה במדיה החברתית. אומנם המדיה החברתית אינה מעבירה כספים לארגוני הטרור, אבל תומכת בהם במתן שירותי מדיה חברתית לארגוני טרור כמו חמאס, דאע"ש, חיזבאללה. לארגונים הללו יש דפי פייסבוק, יש חשבונות בטוויטר, יש ערוצי וידאו שהם מנהלים בפומבי ובניגוד לדין. הרי הדין גם בארצות הברית וגם בארץ אוסר על כל מאן דהוא לתת שירותים או לתת סיוע מכל מין וסוג שהוא לארגון טרור מוכרז, והארגונים הללו הם ארגוני טרור מוכרזים, והינה הדברים הללו נעשים בריש גלי".
"כשאנחנו תבענו את הרשתות החברתיות בשם קורבנות טרור ישראלים ואמריקאים שנפגעו באינתיפאדה סכינים, תחילת 2015, באה הרשת החברתית והתגוננה בכך שיש לה חסינות לפי הדין בארצות הברית". לייטנר מסבירה כי סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת מעניק חסינות למדיה החברתית מתוכן שמועלה על ידי צד שלישי. מדובר בחוק שהקונגרס חוקק בראשית ימי האינטרנט כדי להשאיר אותו פתוח וללא גבולות. "לכן הפסדנו בתביעות הללו כי בתי המשפט היו מפרשים את החוק באופן שבאמת מעניק חסינות מוחלטת למדיה החברתית.
באוקטובר לפני שלושה חודשים הגענו לבית המשפט העליון של ארצות הברית, השופטים הסכימו בפעם הראשונה מאז הקמת האינטרנט לדון בחסינות הזאת ולפרש אותה אחרת, לפרש אותה ככזו שאינה מוענקת למדיה חברתית במקרים של טרור. גם זו החלטה שהיא אבן דרך במאבק הזה".