״לא התקבל לאף משרד״
בנו של שמואל תמיר, יוסף, מספר כי לאחר שסיים אביו את הכשרתו לא התקבל לאף משרד: ״הוא לא התקבל לאף משרד של עורכי דין, כי נחשב טרוריסט עקב פעילותו באצ״ל. התחיל כעו״ד במשפטים ציבוריים כי הייתה לו אוריינטציה פוליטית, הוא הרגיש שליחות. המשפט הראשון של אבי היה פרשת מות העיתונאי ידידיה סגל בידי אנשי ההגנה, והוא הצליח להוכיח כי אנשי ההגנה הם אלה שהביאו למותו, עינו אותו למוות פחות או יותר. אבל המשפט הכי ידוע שהוא ניהל היה משפט קסטנר״.
לדברי יוסף תמיר, עורך דין גם הוא, התביעה שהגישה המדינה נגד גרינוולד הייתה חריגה. ״המדינה הגישה הליך פלילי חריג נגד גרינוולד. על זה הוא אמר ׳מדינה שעוד לא העמידה לדין נאצי אחד מעמידה לדין יהודי בן 70 שרוב משפחתו נספתה בשואה׳. אבל גרינוולד העז להגיד על קסטנר, שהיה בכיר במפא״י, שהוא שיתף פעולה עם הנאצים״.
״תיק אבוד״
כששמואל תמיר נחשף לפרטי התיק, הוא לא צפה לו הצלחה כלל. ״כשהגיע אליו התיק הוא אמר שזה נראה אבוד. אין מסמכים, אין עדים, אין ראיות, וגם לשלם כסף לא יכול כל כך. ממש תיק ׳מנצח׳, במירכאות. אף אחד לא חשב שהתיק האומלל הזה יגיע לממדים של אחד המשפטים ההיסטוריים הכי משמעותיים. זה משפט השואה הכי משמעותי פרט למשפט אייכמן״.
במשפט הצליח תמיר להפוך את גרינוולד מנאשם למאשים, וראה זאת כהזדמנות לפתוח את נושא התנהלות המנהיגות היהודית בארץ ובעולם בזמן השואה. ״במקרה הטוב המנהיגים היהודים פשוט בחרו באי נקיטת פעילות אקטיבית והתגייסות כשהיה אפשר, לפעמים נהגו באדישות, ובמקרה הרע – פעלו לסיכול אותם אנשים שכן ניסו לעורר תהודה בארצם, אם זה בארצות הברית או בלונדון, בבריטניה וכו״, אומר תמיר הבן.
״המניע היה הרצון לפתוח פה ליהדות הונגריה״, מסביר יוסף תמיר. ״אבי ראה בזה שליחות אידיאולוגית, הזדמנות לתקוף את שלטון מפא״י שדאג בעיקר לרפתות בקיבוצים ולהמשך שלטונו. גורל ההמונים באירופה לא היה בראש סדר העדיפויות, הפוקוס היה על יהדות סוציאליסטית, ופחות על יהודים באשר הם יהודים״. המשפט שהפך למשפט קסטנר, כאמור, העמיד לדין באופן מקיף את התנהלות המנהיגים היהודים בזמן השואה בארץ ובעולם.
בתחילה היה השופט, נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים, ד״ר בנימין הלוי, זהיר מאוד. הוא לא שש ללכת לקראת גרינוולד ולצאת נגד מנהיגי מפא״י, אולם תגלית של שמואל תמיר שינתה את התמונה. ״אחרי שאבי גילה שקסטנר נתן תצהיר שקר במשפטי נירנברג לטובת קצין נאצי בשם קורט בכר, הגלגל התהפך. כעו״ד מוכשר בחקירה נגדית הצליח להפריך את עדות קסטנר ועדויות מטעמו, והגלגל החל להסתובב לצד השני. המשפט הפך לכתב אישום חריף נגד המנהיגות היהודית, בארץ במיוחד״, אומר יוסף תמיר.
״מכר את נפשו לשטן״
״בסופו של יום, לטעמי, הוכחה במשפט אוזלת היד שבה נהגו כלפי יהודי הגולה, והוכח ספציפית שקסטנר היה כלי שרת בידי הנאצים למימוש מטרותיהם. השופט הלוי קבע שקסטנר מכר את נפשו לשטן, ופה יש תמיד ויכוח ידוע – המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. קסטנר הרי הציל יהודים, אז למה לבוא אליו בטענות?
אבל צריך לזכור שבלב הדברים נמצאת עסקה שמי שעשה אותה היו נאצים. לקסטנר לא היה באמת מה למכור להם, הקונטקסט של ההצלה היה המחיר שהנאצים היו מוכנים לשלם כדי לקבל שקט והשתקה מצד המנהיגות היהודית. קסטנר נקט בהשתקה ואחרים יחד איתו, על ידיעות ההשמדה שהיו לו, ואפילו הפיץ שמועות על אנשים שהולכים למחנות עבודה ולא להשמדה לאושוויץ. בכך הוא הקל את מלאכת ההשמדה שהתרחשה אז. השופט הלוי קבע שהוא שיתף פעולה עם הנאצים״.
לאחר הרשעתו של קסטנר בקיץ 1955 הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון, אולם בשנת 1957, כשעדיין מתנהל הערעור, נרצח קסטנר על ידי שלושה מתנקשים שירו בו בפתח ביתו. ״זה שינה את האווירה הציבורית״, אומר יוסף תמיר. ״פתאום קסטנר נראה כקורבן״.
זיכוי קסטנר
כשנה לאחר הרצח, בחורף 1958, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ברוב של שלושה שופטים אל מול שניים: גרינוולד לא הוכיח מעל לכל ספק סביר כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, ולכן השיתו עליו עונש סמלי – קנס. עם זאת, קבעו השופטים פה אחד כי קסטנר נתן עדות שקר לטובת הקצין הנאצי בכר במשפטי נירנברג.
״בעיניי זה לא פסק דין של טיהור שמו״, טוען יוסף תמיר. ״נשיא בית המשפט המחוזי ושני שופטי בית המשפט העליון אומרים שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, ושלושה שופטי בית המשפט העליון אומרים שלא – זה רחוק מלהיות טיהור. פשוט מבחינה משפטית לא הוכח מעל לכל ספק כי היה שיתוף פעולה״.
השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.