מקבץ כותרות מאתרי החדשות בשבועות האחרונים מגלה מכנה משותף אחד ברור:
היועצת המשפטית לממשלה מעכבת את הדיון בבקשת החנינה מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו;
משרד היועצת המשפטית לממשלה ביחד עם הייעוץ המשפטי לשב”כ עומל על חוות דעת, לפיה ראש השב”כ, דוד זיני, יהיה מנוע מלעסוק בכל עניין הקשור לרצועת עזה;
היועצת המשפטית לממשלה מצטרפת לעתירות לפיטוריו של השר לביטחון פנים איתמר בן גביר;
היועצת המשפטית לממשלה מצטרפת לעתירות שעניינן קידום קצינות, שהשר הממונה על כך אינו מוצא לנכון לקדם;
בג”ץ מחייב לאפשר תפילות רפורמיות בכותל המערבי;
הייעוץ המשפטי והפקידות במשרד הפנים מונעים את יישום החוק בנוגע לגירוש משפחות מחבלים (למעשה, אין המדובר כלל בגירוש אלא בשלילת תושבות, אך גם זה לא נעשה);
בג”ץ מנע, הלכה למעשה, את חקירת פרשת ההדלפות משדה תימן, ע”י פסילת כל מועמד שהוצע מטעם הדרג הפוליטי, וכעת הורה ליועצת המשפטית של משרד המשפטים, לקבוע גורם כלשהו מהפרקליטות (בה כל הפרקליטים כפופים ליועצת המשפטית לממשלה, שהיא עצמה נדרשת לתת תשובות לשאלות רבות) להיות ממונה על החקירה;
בג”ץ מוציא צו על תנאי בעתירה המבקשת לחייב את שר המשפטים “להכיר” בשופט יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון (איך אפשר בכלל לחייב מישהו “להכיר” במישהו אחר), ולכנס את הוועדה למינוי שופטים, בה קיים רוב אוטומטי למועמדי מחנה הפרוגרס;
בג”ץ מוציא צו על תנאי בעתירה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית – אירוע שהוא במובהק ציבורי ואינו משפטי כלל.
לכבוד פורים הפקידות כבר מסירה לגמרי את המסכות. הציבור הפרוגרסיבי, שיודע היטב שלעולם לא יהיה לו רוב בארץ – נוטל לידיו, הלכה למעשה, באופן חד צדדי, את מושכות השלטון במדינה.
כבר אין משמעות לנבחר ציבור, שכן כל נבחר ציבור שאינו תואם את הערכים הפרוגרסיביים, דינו להיות מפוטר. ואם אינו מפוטר – מרוקנים אותו מסמכויותיו.
בשורות של פסיקות וחוות דעת חסרות כל בסיס, קיבעו בג”ץ ומוסד הייעוץ המשפטי גישה, לפיה לשר הממונה על תחום מסוים אסור להתערב בו כלל! כלומר, השר לביטחון פנים, אינו מוסמך להתערב בעבודת המשטרה, שהיא הגוף העיקרי שתחת סמכותו. לקביעה כזו אין אח ורע באף מדינה דמוקרטית.
ועדת חקירה – היא במובהק אירוע ציבורי, ללא פן משפטי, ועל פי חוק – כינוסה נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הממשלה.
הוועדה למינוי שופטים – מנוהלת על ידי שר המשפטים, שעל פי חוק הוא האמור לקבוע את מועדי כינוסה ואת סדר היום שלה, אך גם כאן, החוק הפך לאות מתה ובית המשפט כלל לא מתייחס אליו.
במניעת חקירת פרשת ההדלפות, הממסד המשפטי יצר חסינות מוחלטת למערך הייעוץ המשפטי, הצבאי והאזרחי. אפילו הפרקליטה הצבאית הראשית, שהודתה בהדלפה מכוונת – לא נעצרה, לא הוטלו עליה תנאים מגבילים, ואפילו לא נפגעו מעמדה ודרגותיה. כי הממסד המשפטי וציבור הפקידים, בייחוד במערכת הביטחון, רואה את מעשיה בחיוב. למרות שמעשיה הם בהדלפה חמורה ביותר, אולי זו שגרמה את הנזק הקשה בתולדות המדינה וכן הביאה לסיכון ממשי לכל חייל או חייל משוחרר המטייל בחו”ל.
כמעט בכל המקרים, המדובר בהתערבות משפטית שאינה נדרשת כלל, וכל כולה הפגנת כח, בבחינת “מי יגיד לנו מה נעשה ומה נאמר”. כך למשל, למרות שאין דרישה אמיתית בציבור לתפילה רפורמית בכותל, בג”ץ מתערב בנושא פעם אחר פעם, כופה על הממשלה להקצות מקומות לצורך כך, והם עומדים ריקים לחלוטין.
כך, בנוגע לכינוס הוועדה למינוי שופטים, גובשו כבר הסכמות על מינוי עשרות רבות של שופטים, אך דווקא צו בית המשפט, שניתן בחלל ריק וללא קשר למצב העובדתי, טרף את הקלפים.
התעוזה של מערכת המשפט הולכת וגוברת, בעיקר משום שאין כמעט אף גורם, בתוך הרשויות האחרות, המעז להתנגד למערכת זו באופן אקטיבי. שר המשפטים והשר לביטחון פנים עומדים בודדים וחשופים בצריח, כשכמעט כל יתר המערכת הפוליטית תופסת מחסה.
עד כמה שמרבית שרי בממשלה פועלים כדי לדחות את העימות עם הפקידות והמערכת המשפטית, הרי בשל תעוזתם של האחרונים, הולך ומתקרב היום, בו לא יהיה מנוס מהתנגשות כאמור.
אם יש עוד אזניים כרויות כלשהן במערכת המשפטית, על נושאי התפקידים בה לזכור, כי מקור כוחם באמון הציבור הרחב, וכי כל התערבות כזו, שחורגת מתפקידם – מכרסמת עוד ועוד באמון הציבור במערכת. ואכן, בעשורים האחרונים ירד האמון במערכת המשפטית לשפל שלא היה כמוהו.
רשויות השלטון האחרות, ובעיקר אלה הנבחרות, מחויבות להציב למערכת המשפטית גבול חד משמעי. אם אכן יורו על פיטורי שר או יחליטו על הרכב ועדת חקירה ממלכתית, יש לעמוד חוצץ ולהבהיר, כי ההחלטות האלה ניתנו בחוסר סמכות מוחלט.
הציבור הלאומי מצפה להנהגה שתנקוט במעשים ולא תסתפק בהצהרות. ■
