פרטי המקרה > גברת וייס בקשה לערוך שיפוץ מקיף בדירתה. לצורך כך בקשה מספר הצעות מחיר מקבלנים שונים. לאחר ביקור קבלן השיפוצים 'חיים הבנאי' בדירה, ולאחר שהראה לנתבעת עבודות אותן ביצע, נבחר חיים למשימה. קודם להתחלת העבודה העביר חיים לגב' וייס הצעת מחיר בסיסית לעבודה, שבה פורטו השיפוצים והעלויות לפי סעיפים. הצעת מחיר זו לא נחתמה על ידי הגב' וייס מעולם.
חיים הבנאי ביצע את מרבית השיפוצים בדירה, כאשר במהלך השיפוצים היו הרבה שינויים מן המתוכנן.
בעבר הובא פסק הדין שלהצעת המחיר שהוגשה לגב' וייס ושהיוותה את הבסיס לתחילת העבודה, יש תוקף למרות שלא חתמה עליה והיא אינה יכולה להתנער ממנה.
בגיליון זה נתייחס להיבט אחר של הסכסוך: בין הגב' וייס וחיים התגלע ויכוח נוקב ביחס לתשלום עבור תוספות שונות מעבר למתוכנן מראש.
גב' וייס טוענת שלא חשבה שלתוספות אלו עלויות משמעותיות, ושעל פי דרישתו של חיים מדובר בעלות החורגת במידה רבה מהעלות הכוללת המתוכננת.
לעומתה, לדעת חיים – הקבלן לגבי מה שלא קבעו עליו מחיר, עליה לשלם לו את המחירים שהוא רגיל לקחת מלקוחות עבור אותן תוספות. הרי ברור שאין מתנות חינם, ואם רצתה היה עליה לברר את המחיר המדויק. משלא ביררה, עליה לשלם כפי שהוא רגיל לקחת מלקוחות שונים, והוא מוכן להוכיח שאלו הם המחירים שהוא לוקח עבור אותן מלאכות. בנוסף לכך, חלק מהעבודות הן הרחבה של עבודות קיימות בהצעת המחיר, ועל כן גב' וייס ידעה בדיוק כמה תידרש לשלם בעבורן.
פסק הדין > כמה יש לשלם על עבודה שלא נקבע עבורה מחיר מוסכם מראש?
בסוגיה במסכת בבא מציעא1 דנה הגמרא במקרה שבו שכר אדם פועלים באמצעות שליח, והשליח התחייב בשם בעל הבית לשכר מסוים אך אמר לפועלים: "שכרכם על בעל הבית". התברר שהשליח הבטיח לפועלים שכר גבוה ממה שאמר לו בעל הבית. במקרה כזה מתייחסים לדבר כאילו לא נקבע שכר כלל, ועל כן נותן להם כמנהג המדינה. במצב בו יש מנהגים שונים נפסק2: "היה במדינה מי שנשכר בשלושה ומי שנשכר בארבעה, אינו נותן להם אלא שלושה". דהיינו, אם נשכר בעל מלאכה ללא קביעת מחיר – יש לשלם על פי המחיר הנמוך הנהוג ביחס לאותה מלאכה, שכן 'דעתו (של מזמין עבודה) על שער הזול'.
לכאורה, אם כן, היה נראה שעבור התוספות עבורן לא נקבע מראש מחיר – יש לשלם על פי התמחור הנמוך הקיים במדינה לעבודות אלו.
עם זאת, מצאנו מצבים שבהם יש לשלם לעובד שלא נקבע עמו שכרו יותר מהשכר המינימאלי. בתשובת הריב"ש3 דן ב"שליח ציבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה". בני העיר טוענים שאין להמשיך ולתת לשליח הציבור את התנאים של השנה שעברה כיוון שלא התייחסו אליהם במפורש, ואילו הש"ץ דורש לשמר את תנאיו. הריב"ש מכריע ש:"ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו".
דהיינו, כל שהיתה שכירות ביניהם לדבר מסוים, והמשיכו את השכירות ולא ציינו ששינו את התנאיםי- ממשיכים על דעת התנאים הראשונים. ולכן אם נשכר פועל לעשות מלאכה מסוימת ואחרי כן בקשו ממנו לעשות מלאכה דומה, הכוונה היא לשלם לו שכר דומה. ניתן להסיק שכל עבודה שמתומחרת בהצעת המחיר המקורית, יש לגבות את אותו מחיר גם עבור ביצועה כתוספת.
המהרשד"ם4 התייחס באחת מתשובותיו למצב שבו אדם הזמין מאומן מלאכה וסיכם עימו מחיר, ואחרי כמה חודשים חזר והזמין ממנו מלאכה דומה. המהרשד"ם קיבל את טענת האומן שרמת המחירים בשוק עלתה, ועל כן אין באפשרותו של מזמין העבודה להסתמך על התמחור האחרון. זאת ועוד: הרב קובע שאם בהזמנת העבודה הקודמת רמת המחירים של האומן גבוהה מהמחיר הנמוך בשוק מזמין העבודה לא יכול להסתפק בתשלום של המחיר הנמוך ביותר בשוק: "זה אי אפשר, שהרי גילה דעתו פעם ראשונה ושנייה".
דהיינו, כיוון שמזמין העבודה הכיר את רמת המחירים של האומן ולמרות זאת בחר בו מחמת שיקולים מקצועיים – לא ניתן להסתפק בתשלום 'כשער הזול'. הרב מוסיף את מרכיב האשמה של שני הצדדים בכך שלא קבעו מחיר, ועל כן פוסק ש'משמנים ביניהם', כלומר קובעים מחיר ממוצע לתשלום.
גם בענייננו, הזמנת התוספות נעשתה על רקע כל ההתקשרות בין הצדדים, ואם נכונים הדברים בשתי עסקאות שונות – קל וחומר במסגרת עסקה אחת. על כן, ברור שדעתם של חיים ושל גב' וייס הסתמכה על ההסכם ושהנתבעת לא יכולה לטעון ש'דעתה על שער הזול'.
נפסק שלהצעת המחיר, אם כן, תוקף מחייב, ויש לשלם על כל פריט כפי שתומחר בה. ביחס לתוספות שעבודות דוגמתן תומחרו בהצעת המחיר – יש לשלם עבור התוספות את אותו סכום שנקבע בהצעת המחיר הראשונית.
בעבודות שלא הוזמנו כמותן במסגרת ההסכמה הראשונה, יש לקבוע על פי מחיר ממוצע שנקבע על ידי מומחה בית הדין.
