שמיטת כספים בסיומה של השמיטה נראית נפרדת משמיטת הקרקע ומצוותיה שעטפו אותנו במשך השנה האחרונה. גם בתורה היא מופיעה בנפרד – בפרשת ראה. אולם הפסוק הפותח את הפרשה צועק אחרת: "וזה דבר השמיטה – שמוט כל בעל משה ידו".
חכמים דרשו את כפילות הפסוקים "וזה דבר השמיטה – שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים". כלומר: המילים "וזה דבר השמיטה" מתייחסות לשמיטת הקרקעות, וממילא התורה מכריזה כי דברה של שנת השמיטה כולה הוא שמיטת הכספים!
המילים "דבר השמיטה" מתפרשות כסיבת השמיטה (כמו בפסוק ׳על דבר אשר לא קידמו אתכם׳), או כדיבורה של השמיטה (׳זה דבר ה׳ אל זרובבל׳), הכרזתה על ייעודה ומהותה.
קשה להתעלם מהשימוש במילה "וזה" המייחדת את משה רבינו הרואה מול עיניו את המראה, זאת לעומת שאר הנביאים שהתנבאו ב׳כה׳. כלומר כעת, בסיומה של שנה ברור לחלוטין בעצם מהו דבר השמיטה!
אך בעצם, מדוע שמיטת כספים היא שיאה של שנת השמיטה? ומה הסיבה אם כן שהיא מתקיימת דווקא בסופה ולא בתחילתה או לכל אורכה? לשם כך עלינו להניח שישנם תהליכים המתפתחים במהלך שנת השמיטה, ומגיעים לשיא בסופה.
1. השמטה ושחרור
את מטרתה של שנת השמיטה הגדירו חכמים: "מאי טעמא דשביעית?… כדי שתדעו שהארץ שלי היא" . ההבנה שהארץ של הקב"ה, והפירות הגדלים עליה שייכים לו, הינה אתגר משמעותי אך בעל בסיס איתן, שהרי הקרקע נוצרה על ידי רבונו של עולם, ובנקל אפשר לשייך אותה אליו. כך גם הבעלות על הפירות מתיישבת היטב עם התחושה הטבעית שצמיחתם תלויה בסיעתא דשמיא, התלות התמידית במזג האויר ובטבע הטביעה את היחס "מאמין וזורע", ובשל כך קל יותר להתחבר אל המסר שהקרקע והפירות מתנה הם מאיתו יתברך, ומשולחנו אנו אוכלים.
מורכב יותר להגיע לתובנה דומה לגבי הממון, בטבעו מרגיש האדם שאת הממון הוא השיג בזכות עמלו, הישיגיו וכשרונותיו. וכדברי הרב שאול ישראלי (השמיטה במהלך הדורות):
הגע עצמך: אדם עמל ויגע עד אשר צבר איזה סכום שהוא, הרי כבר הזהירה התורה על תרמית ומרמה, על עושק שכר שכיר וכל כיוצא בזה, הרי חייבה על משא ומתן באמונה, על הן צדק ולאו צדק, הממון אשר עם כל זאת הצטבר בידי מישהו הוא איפוא כספו אשר זכה בו בצדק ובידיעה.
כדי להגיע למצב "שתדעו שהרכוש והממון שלי הם", נדרשת הכנה ארוכה והבשלה נפשית, שבסופה עומד האדם ו׳משמיט׳ את החובות. הוא איננו ׳נותן׳ אותם כבכל מצות צדקה, אלא עוזבם ביד הלווה, בידיעה שמעולם לא היו שלו, ואם נתגלגלו לידי הלווה בנקודת זמן זו אות היא שברשותו מיועדים הם להשאר.
2. נתינה וותרנות
שנת השמיטה מרגילה אותנו לנתינה, מצות ההפקר שאינה מאפשרת לבעל העץ ליטול את כל הפירות מעמידה אותו בפני מצב שבו הוא מעוניין שאחרים יטלו מהם כדי שלא ירקבו לשווא על העץ. אולם, בטבע הנפש קל יותר לתת צדקה וסיוע לאנשים שלא שפר עליהם גורלם, להאכילם בפת לחם או להעניק להם את הסיוע, מאשר לוותר על חוב שלא שולם. כלפי אדם שאינו משלם את חובו ישנה ביקורת, שהרי חסר אחריות הוא. ביקורת זו נכונה ביסודה, ככתוב בתהילים:
"לוה רשע ולא ישלם".
הויתור ללוה על כספי החוב נובע מאמונה עמוקה שאף היכולת שלו לשלם, החלטותיו הכלכליות השגויות, תכונותיו וכשרונותיו, אף הם מאיתו יתברך. מדובר בהילוך על הקו הדק של שאלת הביטחון וההשתדלות, שהרי הציפיה הברורה מן הלווה היא לעשות כל שלאל ידו כדי לשלם חובו, ואף לאחר שמיטת החובות נקבע כי המחזיר חובו רוח חכמים נוחה הימנו, אך שמיטת הכספים עוסקת היא בנקודת האמת העמוקה, נקודה שכדי להתחבר אליה זקוקים לתהליך מעמיק, שנה שלימה של נתינה ונדיבות.
3. שחרור לחופשי
השמיטה מפתחת שחרור אישי מהטביעה בחיי היום יום, מהעבדות העצמית, פינוי זמן ללימוד תורה. "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך". שמיטת הכספים עוסקת אף היא בנושא זה, "עבד לווה לאיש מלווה" – כעין שחרור עבדים שמתקיים פעם בשבע שנים.
הרב קוק מסביר מדוע בגמרא ניתן דגש על הדו שיח שבין הלווה והמלווה, זה אומר לו ׳משמט אני׳, וחברו משיב לו ׳אף על פי כן?׳ ובפרט יש לבאר מדוע נקבע ש"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", לכאורה היינו מצפים שדווקא המהדר במצות השמיטה ומשמיט את החוב הוא יהיה המשובח? וכך כותב הרב קוק:
לדבריו עיקר שמיטת הכספים היא בהסרת מעמדו העליון של המלווה, באמירת ׳משמט אני׳. לפיכך הבינו חכמים שלאחר השוואת המעמדות, כשהלווה כבר איננו משועבד ומוכרח להשיב את החוב, אם בא הוא מיוזמתו ומבחירתו החופשית להשיבו הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.
כדי שיוסרו המעמדות עלינו לוודא שאמירת ׳משמט אני׳ תהיה בלב שלם, ולא מן הפה ולחוץ. לשם כך יש להכשיר את הלבבות במשך שנה שלימה, בשחרור העצמי של בעלי הקרקעות, שילמדו בעצמם את משמעות היציאה לחופשי, בנוסף ללימודם לשחרר את הבעלות והשליטה על הקרקע והנכסים, מה שיאפשר בהמשך לשחרר את שיעבודו של הלווה בלב שלם.
ואכן זה פשט הפסוק: "דבר השמיטה – שמוט כל בעל משה ידו". שמיטת ה"בעלות", ה"משה ידו", היא דברה של השמיטה, ובהמשך חותמים הפסוקים: "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו".
4. מעגל העוני
שמיטת הכספים מסייעת כמובן לשכבות החלשות, אולם היא איננה פועלת בדומה לשאר מתנות העניים שאנו מכירים בכל השנים, אלא מטרתה להותיר חותם ולשנות מציאות. שמיטת הכספים נוגעת באחד האתגרים הבלתי פתורים של הכלכלה המודרנית – מעגל העוני. על פי המחקרים והמציאות בשטח, מי שנולד למשפחת עוני הסיכוי שלו לגדול למציאות של עוני גדול פי כמה ממי שנולד למשפחה אמידה. הדבר נובע מאיכות חינוך לקויה, ממערכת בריאות ותשתיות ברמה פחותה ועוד. שמיטת הכספים מטפלת בבעיה כלכלית סבוכה זו ועל כך הרב שאול ישראלי כותב בהתפלאות:
"מה רב הוא כח התורה אשר השכילה במצוות אלה, שמיטה ויובל, להושיט בקנה את פתרון בעיית הניגודים בחברה, בין עני ועשיר, אשר כל חכמי הכלכלה מתלבטים בזה ללא מוצא".
מעגל העוני כלול משני מימדים, היכולת המעשית לצאת ממעגל העוני, בפרט כשחובות רובצים על המשפחה וכל משכורת שנכנסת משועבדת לכיסוי החובות. אך לא פחות מכך משמעותי המימד התודעתי, במהלך השנים המצויים במעגל העוני מסגלים לעצמם דפוסי חשיבה הקובעים כי הם לא מסוגלים לכלכל את עצמם, ואולי הכישרון שהם ניחנו הוא קיבוץ הנדבות. הטיפול באחד מן המימדים הללו ללא חברו – יגרום למשפחה לשוב שוב ושוב למעגל העוני.
זו הסיבה שהתורה לא קבעה את שמיטת הכספים בתחילת השמיטה. אילו היו החובות נשמטים ללא הכנה היו העניים שוקעים עד מהרה בחובות חדשים. לשם כך נדרש שינוי תודעתי וחינוך של שנה שלימה. שנת השמיטה נחשבת כשנה המיטיבה עם העניים, אך למען האמת חסרים בה המרכיבים המחזיקים את העניים בשאר השנים: בשנה זו אין לקט שכחה ופאה, אין מעשר עני, וגם מעשר הכספים והצדקה מצטמצמים עם הצטמצמות המשכורות. העני איננו יכול לשבת בבית ולהמתין שיעניקו לו אוכל.
מנגד, לעני ניתנת הזדמנות להביא לבני ביתו אוכל בכבוד – מלאכת האיסוף מן ההפקר איננה מלאכה פשוטה, כדי לספק למשפחה אוכל מגוון עליו ׳להחזיק ראש׳ היכן מצויים פירות הפקר, מתי מבשילים אלו ומתי אחרים, להגיע בזמן כדי לקטוף ולהביא לביתו. כך במשך השנה משתנה תודעת העני, הוא יכול לנהל את משק ביתו, הוא מסוגל לכך. כעת, רק לאחר שינוי התודעה ניתן לעבור לשלב המכריע – ביטול החובות, נתינת הכלים הכלכליים ליציאה לדרך חדשה .
נמצא אם כן, שלעומת הטיפול בעניים במהלך ששת השנים, שמטרתו לאפשר להם להרים את הראש מעל המים ולהתקיים, שנת השמיטה נועדה להותיר חותם, לאפשר לכל אחד לפתוח דף חדש, חיים חדשים, ולשנות את פני החברה.
עם הטמעת הפרוזבול, והעלמות שמיטת הכספים בפועל, נעלמו גם כל התועלות שהזכרנו. מתפקידנו למצוא את הדרך להתחבר אליהם ולקיימם. נדיבי ארץ לקחו על עצמם לקיים את שמיטת הכספים כמאמרה, ואנו קוראים לכל אחד לקחת חלק במצוה גדולה וחשובה זו, בשיא של השמיטה, ולהיות שותפים באופן שבו התורה מצפה ממנו לקיים חברה כלכלית תורנית.
