שנתיים לפטירת גדול הפוסקים

זוג ביקש שאערוך את חופתם, אלא שהכלה רצתה גם היא לתת טבעת לחתן ולהגיד נוסח מקביל ל״הרי את מקודשת לי״. הסברתי להם שאם הם חפצים בחתונה יהודית דווקא, הרי שאין אפשרות כזאת. הסברתי שבזוגיות היהודית אין סימטריה, החובות שייכות לגבר והזכויות לאישה וכו׳ וכו׳, עד שהתנא אדמון קובל במשנה ״וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?״. הוספתי שאם ירצו לתת מתנות זו לזה ולהגיד מה שירצו שלא במסגרת החופה, אבדוק היתכנות. בדעתי היה להציע להם שלפני תחילת החופה יעשו איזה טקס שירצו, שלא בנוכחותי.
בשבת זו, א׳ דר״ח אלול, ימלאו שנתיים לפטירתו גדול הפוסקים, מו״ר הגרז״ן גולדברג. מנערותי זכיתי להביא בפניו שאלות הלכתיות רבות בכל חלקי השולחן ערוך, וכך עשיתי גם במקרה זה. הוא סבר דווקא שעדיף שכל טקס נפרד שירצו לערוך ייעשה רק אחרי תום החופה. לא אכנס לדיון ההלכתי, אבל מכיוון ששאלתיו הצעתי להם כתשובתו וכך סוכם. ״חכם עדיף מנביא״ אמרו חז״ל, ולמעשה, האווירה בחופה נעשתה כה מרוממת ומלאת קדושה, שהם הרגישו כנראה שכל העניין הזה נעשה חסר משמעות ולא נכון. לא היה כל זכר לטקס הדדי, והכול נעשה כמנהג משה וישראל.
את ״חכם עדיף מנביא״ ראיתי אצלו פעמים רבות. אוסיף דוגמה: פעם הבאתי לפניו שאלה של עובד ומעביד. המעביד מצמצם ביותר בתשלומיו לעובדים. העובד סבור שמגיע לו יותר, אבל שמח לעבוד גם בסכום הנמוך. באחד החודשים המעביד טעה ושילם יותר. העובד שואל האם חייב להודיע למעביד על טעותו, כשלדעתו אכן מגיע לו הסכום הגדול. חשבתי שהגרז״ן ישיב בחומרא בענייני יושר, כדרכו, ויגיד שזו לא שאלה כלל ובוודאי שחייב להודיעו. הגרז״ן אמר: ״איך אתה יודע שהמעביד טעה? אולי הוא רצה ביוזמתו לשלם יותר?״ אמרתי: ״די ברור שזו טעות. בכל הנוגע לכסף, אנשים לא מתנדבים לשלם יותר, ומעביד זה במיוחד״. הגרז״ן: ״אולי לגביו הוא החליט שהוא רוצה לשלם יותר?״ הערכתי בליבי את התמימות הירושלמית הזאת, ושאלתי מה יעשה העובד למעשה. הגרז״ן: ״שלא יגיד דבר, ימתין לחודש הבא, וכשיראה שגם בחודש הבא השכר יהיה גבוה, יתברר לו שהמעביד החליט להעלות את שכרו. ואם לא כך יהיה – שיודיע לו על טעותו״. אחרי כמה ימים קיבל העובד הודעה משבחת מהמעביד, האומרת שהחליט לשלם לו יותר משסיכמו.
שמעתי מרבנים ומדיינים רבים איך שאלה הלכתית לגרז״ן הייתה הופכת לחוויה לימודית וחינוכית. הוא לא היה משיב ב: ״אסור/מותר, כן/לא״, אלא ב: ״מהי סברתך?״, ״עיין פה, עיין שם״, ״בוא נלמד יחד את הסוגיה״, ״מסתבר ש…״, ״הרי זו תשובה מפורשת בשו״ת רבי עקיבא איגר״… וגם: ״אינני יודע״ רבים היו, כשלכל אחד מהם משמעות משלו. בימים אלה אני עורך תשובות שהשיב לי במשך 34 שנים לספר שו״ת, והינה דוגמה חיה: במחברתי אני מקשה לו על דבריו מלשון גמרא כלשהי, והוא משיב: ״אני לא זוכר בדיוק את לשון הגמרא״. אני מתעקש, והוא משיב: ״אינני זוכר, תעיין בגמרא, תראה אם אפשר לפרשה באופן אחר. נדבר בפעם אחרת״. בעוונותיי, את שיעורי הבית אני עושה רק בימים אלה, פותח את הגמרא, ולתדהמתי – הלשון בדיוק הפוכה, כדבריו. עיניי דומעות כשאני מבין שטענת ״אינני זוכר״ הייתה רק כדי לא להביך אותי. תודה לה׳ על הזכות שהייתה גם לנו, אלפי בני ישיבות הסדר בכל הארץ מידי שבוע להיפגש עם חוליה כזאת בשושלת מסירת התורה לדורות.