את הסיפור הבא סיפרה לי חברתי היקרה אסנת עוזרד שעסקה שנים רבות בניהול בית ספר בעיר “מודיעין” והיום היא מנטורית למנהלים צעירים במשרד החינוך:
“לפני כמה שנים היה לי תלמיד שהיה מוגדר על ידי צוות ההוראה כילד ‘מופרע ובעייתי’. בעקבות התנהגותו, ממש לפני הטיול השנתי, הזמנתי את אבא שלו לשיחת הבהרה לגבי התנהגות בנו. רציתי להבהיר לו, שללא ליווי של אחד מהוריו, הילד לא יוכל לצאת לטיול השנתי.
האב הקשיב לדברי, הסתכל על בנו, ופתאום הוריד לו סטירת לחי מצלצלת. ואמר: ‘תעשי מה שאת רוצה, מבחינתי שלא יצא לטיול’.
הייתי המומה לחלוטין, מבחינת החוק היבש הייתי אמורה מיד לדווח לרשויות, מצד שני הבנתי שאם אדווח, הדבר יפגע בילד ויכול להרוס את המשפחה. ראיתי שהילד, שהיה בעל גוף גדול, קומץ את אגרופיו ועומד מבויש מול המנהלת שלו מהסיטואציה המביכה. ואז הבריק במוחי רעיון, הסתכלתי על הילד הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי לו: ‘אני רוצה שתצא לטיול השנתי ואני מאמינה בך שתהיה ילד למופת’.
הילד יצא לטיול. במהלך הטיול התנהג בסדר גמור. בשלב מסוים הגענו לעליה מאוד קשה במסלול. אמא של אחד הילדים (שהגיעה כמלווה לטיול) רצתה לדרבן את הילדים שעולים בעליה ואמרה: ‘בסוף העלייה יש רכב שמוכר ארטיקים, מי שמגיע ראשון למעלה מקבל את הארטיק הכי יקר שהוא בוחר’. הילד ‘הבעייתי’ התחיל לרוץ, ואף על פי שהיה כבד גוף והיה לו קשה, הוא עקף את כולם והגיע ראשון לקצה העלייה.
כשכולם הגיעו למעלה ראיתי את הילד מנהל משא ומתן עם אותה האמא. הוא שאל ‘האם במקום הארטיק הכי יקר אני יכול לקבל את הכסף?’. היא ענתה: ‘בשמחה רבה’.
הילד לקח את הכסף וקנה 5 קרטיבים. הוא לקח את הקרטיבים שקנה וחילק אותם לילדים שלא היה להם כסף לקנות לעצמם קרטיב לבד. הסתכלתי על הילד המתוק הזה ואמרתי לעצמי: ‘באמת האמנתי בו שהוא יהיה בסדר בטיול השנתי, אבל לא חשבתי שעד כדי כך יהיה בסדר’.
האמון והאמונה שלנו בילדים גורמים להם לצמוח ולגדול ולהיות טובים אפילו יותר מאיתנו.
***
לפני כעשר שנים כשבתי שחר הייתה רק בת 14 היא הגיעה אלי ואמרה: “אבא, אתה יכול לתת לי את המספר של רמי לוי?”
אמרתי: “קחי בשמחה”. האמת שהייתי כל כך עסוק, שאפילו לא שאלתי את עצמי, מה ילדה בת 14 רוצה מרמי לוי?
לאחר כמה זמן היא חזרה אלי ואמרה: “אבא, רמי לוי, דווקא בחור טוב”.
שאלתי אותה מיד “מה אמרת לו?”
והיא סיפרה: “אני וחברה שלי נעמה, החלטנו שאנחנו עושות לבד חתונה לזוג שאין לא אמצעיים. התעקשנו שאתם ההורים לא תעזרו לנו ולא תהיו מעורבים בכלל. ועכשיו התקשרתי לרמי לוי ואמרתי לו: ‘שלום רמי קוראים לי שחר ואני וחברה שלי עושות חתונה לזוג שאין באפשרותו לעשות לבד. האמת שהשגנו את כל הדברים לבד ואנחנו לא צריכות אוכל, בסה”כ חסרה לנו שמלת כלה’. רמי ענה לי ואמר: ‘אני מעביר לך את הטלפון של הבת שלי יפית תדברי איתה ותגידי שאני שלחתי אותך והיא כבר תדאג לך לשמלת כלה’. אז התקשרתי ליפית, הוא באמת בחור טוב”.
הסתכלתי על שחר ואמרתי לה “אתן גדולות מהחיים”. אמרתי לעצמי בלב “אני משתדל היום לעשות טוב, אבל בגיל 14 לא חלמתי לעשות דברים כאלה גדולים”.
***
כשהרצאתי פעם אחת בכנס של כמה מאות יועצים של משרד החינוך. הרגשתי בלב שאת ההרצאה הזאת אני רוצה להקדיש להורי היקרים. הורי שתמיד אהבו אותי והאמינו בי אף על פי שחלק מהמורים ומהמנהלים ממש לא האמינו בי. את ההרצאה הזאת רציתי גם להקדיש לילדים שבית הספר והלימודים זה לא הצד החזק שלהם ולומר להם שלא ידאגו, בית ספר ולימודים זה לא הכול בחיים.
להורים היקרים של אותם הילדים אני רוצה להגיד:
“תאהבו את הילדים שלכם, תפסיקו את המלחמות שלא מועילות ולא מובילות לשום מקום.
כן פשוט תאהבו את ילדכם ותאמינו בהם”.
ועוד סיפור קטן:
לפני כמה זמן הגעתי להרצות באחד מבתי הספר שבהם היה לי הכי קשה להרצות מכיוון שזה היה בית ספר שבו למדתי לפני כ-30 שנה. המנהל שראה אותי לאחר יותר משלושים שנה שלא נפגשנו אמר לי: “אני זוכר את כל הצרות שעשית לנו כשהיית קטן”.
הרגשתי שהוא נכנס לשיחה שלי, רק מתוך נימוס. הוא עמד בפינת האולם כשהוא נשען על הקיר, כאילו הוא אומר עוד שניה יהיה פה שקט ואני אצא ואמשיך בעיסוקיי.
שמתי לב שבהתחלה הוא חיכך בגרונו, ובסוף ההרצאה הדמעות עמדו בעיניו. לא יודע מה עבר בליבו, לי כנראה זה כבר לא יעזור, אבל אולי לילדים אחרים כן.
כמה חשוב שנאמין ונחזק את ילדנו גם כשהם מצליחים וגם כשהם לא מצליחים.
