1.
כבר כאשר חשבנו שראינו הכול במערכת הפוליטית המשוגעת שלנו, אנחנו ממשיכם לקום כל בוקר לספינים חדשים של יועצים וקמפיינרים שמבקשים להנדס לכולנו את התודעה. הספין אולי הכי גדול שיש כרגע, בעיקר במיוחד בעידן פוסט הבחירות הוא “גוש השינוי”. שם מכובס לעילא ולעילא שהקשר בין חלקיו השונים הוא אחד – שנאה יוקדת לבנימין נתניהו.
מה שמדהים הוא שאותם מהנדסי תודעה מבקשים להציג כאילו רע פה בישראל ומשכך מבקשים “שינוי”. לא מדובר על אותה מפלגה של טומי לפיד, אביו של, אלא בחבורה שמבקשת לבצע הפיכה, שאולי כשרה דמוקרטית אבל מאוד מאוד לא מריחה טוב. יכול בהחלט להיות שתם עידן נתניהו ועליו לפנות את מקומו ההיסטורי אבל ללא ספק, אותם חברי גוש השיסוי, שוכחים שאת הצלת הכלכלה הישראלית מהמשברים העולמיים השונים הוביל אותו נתניהו, וכך גם את ארבעת הסכמי השלום האחרונים שהוא קידם עם מדינות ערב.
כמובן, קל לבכות כמה גרוע פה, ועל כך שצריך שינוי כאשר אותם “מנהיגים” מחוסנים בשתי מנות חיסון נגד קורונה וזאת עוד לפני רוב מוחלט של מדינות העולם. להם (ולנו) נשאר רק לבחור בין חיסון של פייזר לזה של מודרנה, משל היה כאילו התלבטו בבית הקפה השכונתי בין קפה הפוך לאספרסו. אין בעל הנס מכיר בניסו.
2.
אין ספק, נתניהו עשה טעויות רבות. בין השאר באי החלת הריבונות ביהודה ושומרון, אי פינוי חאן אל אחמר ובהעצמה מיותרת של מערכת המשפט. אך אחת הטעויות הגדולות שלו הוא בכך שלא מינה לעצמו יורש ובעיקר שדאג לגרש את כל מי שביקש להתקדם סביבו. מספיק לראות את הרשימה הנוכחית של נפגעי נתניהו כדי להבין שמשהו לאורך הזמן חרק. יחד עם זאת, מצופה, לפחות מאלה מהם שמתיימרים לציין כי הם אידיאולוגיים ימניים, שלא לשמש כאידיוטיים שימושיים וכעלי תאנה ולהפוך לאצבעות בודדות בתוך ממשלת שמאל.
בנט וסער הם אנשי ימין מובהקים שנפגעו מהתנהגותו הפוליטית של נתניהו, אך מהם היה מצופה כי יהיו נאמנים לערכים שאותם הובילו לאורך השנים ולא להיגרר לשיח השנאה של מחנה השיסוי. שניהם ציינו בכל כלי התקשורת כי לא ישבו בממשלת שמאל הנתמכת, נשענת, על ידי תומכי הטרור הערבים. בפועל, הם עושים קולות של הליכה לכיוון הזה בדיוק.
3.
התעוזה של בנט היא משהו שראוי ללמד בכל בתי הספר לממשל. אדם ערכי, פורץ דרך בהייטק שהגיע מהסיבות הכי טהורות לפוליטיקה וגם עם אמביציה בשמים. כחלק מזה, הוא השתלט על “הבית היהודי” והוביל אותו ל-12 מנדטים ובבחירות לאחר מכן ל-8 מנדטים עם תיקי המשפטים והחינוך. לאחר מכן, החליט שנמאס לו לרוץ עצמאית, דבר שגרם לאיבוד שלטון הימין בעקבות מחסור ב-1400 קולות בלבד.
גם בבחירות אלה על אף שרץ לראשות הממשלה הצליח לזכות באמונם של רק 200 אלף קולות ששווי ערך ל-7 מנדטים בסך הכול. עם אותה אמביציה וכמי שמשמש לשון המאזניים הוא מבקש להיות ראש ממשלה. ללא ספק, תעוזה שאין לה גבול. אולי היא אפשרית בדמוקרטיה אבל הריח שעולה לאור דבריו כי לא יכול להיות ראש ממשלה עם פחות מ-10 מנדטים, הוא ריח קלוקל. כולם זוכרים את המכתב בראיון שקיים ערב הבחירות בערוץ 20 ובו הודיע כי לא יישב לא עם “המשותפת” ולא תחת לפיד. (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא חבר פאנל קבוע בערוץ 20).
בפועל, כדי להיות ראש ממשלה הוא צפוי להפר פה לכל הפחות שתי הבטחות בחירות שכן, הוא חייב תמיכה של אחת מהמפלגות הערביות כדי להקים ממשלה וכן, על פי התכנון הוא אכן יישב תחת לפיד עם כינון הסכם הרוטציה. לא סתם, קבוצות הפעילים של “ימינה” ו”הבית היהודי” גועשות בימים האחרונים מפני אפשרות של הקמת ממשלת שמאל עם עלה תאנה ימני. כאשר מוסיפים לכך את סער שלפחות שליש מחברי סיעתו אינם ימין, כמו בני בגין ויפעת אשא ביטון, הרי שבשם מנעמי השלטון, שיירות רכבי השרד והמעבר לבלפור, הימין מפספס פה הזדמנות פז.
בנט מחזיק ביתרון אחד ולפיו יש לו בסיס מצביעים סרוג. אך נראה כי אם הוא ילך למהלך התאבדותי כזה הוא יהיה מסמר ללא ראש. או בעצם ראש ממשלה ללא מפלגה.
נכון, עידן נתניהו צריך להיגמר במוקדם או במאוחר אך בפני הימין עומדת פה הזדמנות היסטורית לקדם מדיניות ימין אמיתית.
הגיע הזמן שנתניהו, סער ובנט יעזבו את משחקי הכבוד ויפעלו לשבת יחד.