יום אחד יצאה משפחה, הורים ושתי בנותיהם, בנות 12 ו-17, לנופש משפחתי באזור טבריה. בזמן שהאב פנה להתפלל תפילת מנחה קצרה בציון רבי מאיר בעל הנס, ירדו האם ושתי הבנות לכנרת כדי להתרענן.
סחף חזק ופתאומי שאב את הבנות פנימה. בתוך שניות, האם זיהתה את ראשה של בתה הגדולה עולה ויורד מעל הים, האם, שלא ידעה לשחות, נתקפה בהלה. היא רצה בריצה מטורפת לעבר הכביש הראשי, זועקת בכל כוחה לעזרה ומנסה לעצור מכוניות חולפות.
היא הצליחה לעצור מכונית. שמתוכה יצא גבר. הוא שאל מיד מה קרה. כשהיא הצביעה בבכי על הים וצעקה שבתה טובעת, האיש לא היסס. הוא פשט את בגדיו והחל לרוץ במהירות לכיוון המים.
אשתו, שהייתה איתו ברכב, צעקה לעברו בחרדה: "אל תהיה משוגע! אל תסתכן, אתה יודע מה מצבך!" – אך הוא אפילו לא סובב את הראש. הוא זינק אל המים הסוערים.
כעבור פחות מדקה הוא חזר אל החוף, נושם בכבדות, כשהוא מחלץ איתו נערה חיה ונושמת. האם נשמה לרווחה לשנייה אחת, אך מיד תפסה את ראשה ופרצה בצעקה : "זו הילדה הקטנה! זו לא הילדה שטבעה במעמקים!"
התברר שהאחות הקטנה, שראתה את אחותה הגדולה טובעת, ניסתה באומץ להציל אותה – ונסחפה בעצמה. אך האחות הגדולה עדיין הייתה עמוק בפנים, נעלמת מתחת למים.
הילדה הקטנה, רועדת כולה, הצביעה בערך על האזור שבו ראתה את אחותה בפעם האחרונה. האיש לא חשב פעמיים, הסתובב וזינק בחזרה למים.
כמה דקות מורטות עצבים עברו. לבסוף, הצליח המחלץ להביא גם את הבת הגדולה, אבל בגלל הלחץ והדחיפות, המחלץ לא שם לב לכך שבזמן שהוביל אותה בחזרה לכיוון החוף, ראשה נשאר מתחת למים. עוברי אורח שהתאספו על החוף החלו לצעוק לעברו: "תרים לה את הראש! תרים את הראש מהמים!" אך המרחק והמיית הגלים חסמו את הקולות. כשהוא הגיע לבסוף אל החוף, זה היה מאוחר מדי: הילדה הייתה ללא דופק, ללא נשימה וללא הכרה.
צוותי הרפואה וההצלה שהזעקו למקום נלחמו על חייה דקות ארוכות. לאחר מאמצים קשים הם הרימו ידיים חלקית: חוסר החמצן למוח נמשך זמן רב מדי, והנזק נראה בלתי הפיך. הם פינו אותה בדחיפות לבית החולים פוריה, כשהרופאים בחדר הטראומה מבהירים למשפחה שהסיכויים לשרידות אפסיים. המשפחה עמדה במסדרון, מרוסקת, והתפללה בבכי.
חצי שעה לאחר מכן, קרה משהו שהרופאים לא ידעו להסביר.
הרופא הבכיר שבדק אותה מחדש זיהה פתאום שינוי בדפוסים. זרימת הדם למוח החלה להתחדש. בתוך כמה דקות המערכות החלו להתעורר, וכעבור שעה בלבד מרגע הפינוי – הילדה פקחה את עיניה.
יומיים לאחר מכן, היא שוחררה מבית החולים כשהיא בריאה לחלוטין, ללא שום נזק נוירולוגי או גופני. הצוות הרפואי, בעל ניסיון של עשרות שנים, הגדיר את האירוע כנס וכאירוע שחורג מכל קנה מידה רפואי מוכר.
כשחזרה המשפחה לביתה, מלאת תודה, הם החלו לחפש את האיש שהציל את בנותיהם כדי להזמין אותו לסעודת הודיה. לאחר חיפושים הם הצליחו למצוא את כתובתו באחד הקיבוצים בצפון. הם הזמינו אותו לסעודה כאורח הכבוד.
במהלך הערב, פנה האיש אל הנוכחים, ביקש את רשות הדיבור, וסיפר את הסיפור מהזווית שלו:
"במקור הייתי שחיין אולימפי והשתתפתי בלא מעט תחרויות.
בשנים האחרונות הפסקתי לשחות והכושר שלי ירד משמעותית בעקבות אירוע לבבי קשה. כחלק מהשיקום, חזרתי בתקופה האחרונה לשחות באופן קבוע.
באותו יום אשתי ואני נסענו לנופש באזור הכנרת. תוך כדי נסיעה ראיתי אישה עומדת בצד הדרך, חסרת אונים לחלוטין. כספורטאי וכשחיין אולימפי לשעבר, ידעתי שיש לי יכולת פיזית לעזור, למרות שאשתי דאגה לבריאותי וניסתה למנוע ממני להיכנס למים.
נכנסתי, צללתי, והוצאתי את הילדה הראשונה. כשגילתי שזו אינה הילדה שטבעה ראשונה, חזרתי מיד פנימה. צללתי למעמקים, מצאתי את הילדה השנייה והעליתי אותה. אבל בגלל הלחץ והרצון להביא אותה במהירות לחוף, לא שמעתי את הצעקות של האנשים על החוף. ולא שמתי לב שראשה נשאר מתחת למים.
כשהגענו לחוף וראיתי את פעולות ההחייאה שנכשלו, עולמי חרב עליי. חזרתי לרכב, אל אשתי, מרוסק לחלוטין. הרגשתי שבמו ידיי, בגלל חוסר תשומת לב, גרמתי למותה של ילדה. אשתי ניסתה להרגיע אותי ולהזכיר לי שסיכנתי את חיי כדי להציל אותן, אבל הלב שלי לא מצא מנוח.
אמרתי לה שאני חייב כמה דקות לבד. הלכתי לגבעה קטנה וקרובה שמשקיפה על הכנרת. אני אדם שגדל בקיבוץ, מעולם לא התפללתי, מעולם לא דיברתי עם אלוקים. אבל שם, על הגבעה מול הים, פניתי אליו בשיחה ישירה, מעומק הלב:
'בורא עולם,' אמרתי לו, 'אני מעולם לא ביקשתי ממך דבר. אבל הפעם אני פונה אליך בכל הלב – אנא, תחזיר את הילדה הזו לחיים. אל תיתן לי לחיות את שאר חיי בתחושה שהרגתי אותה. תחשב לי את המילים האלה לא כאילו התפללתי רק עכשיו, אלא כאילו התפללתי אליך בכל יום ויום מימי חיי.'
עמדתי שם ובכיתי מעומק נשמתי. כשהרגשתי שאיזה שקט פנימי חוזר אליי, חזרתי לרכב. לאחר מכן התקשרתי לבית החולים – ושמעתי שהילדה התעוררה ושהיא נושמת בכוחות עצמה."
האיש הביט במסובבים, חייך בענווה וסיים:
"בלילה ההוא הבנתי משהו שאותו לא אשכח לעולם: שתפילה אמיתית שיוצאת מהלב, מגיעה ישירות למעלה." ■
Ori88533@gmail.com
