01
שבת קודש ירושלמית חורפית, קרירה וסגרירית. דרכיה שוממות. שרידי הסופה המושלגת עדיין ניכרים בה היטב. ערמות השלג הצחור האפירו והן זרועות בצידי הדרכים כאבן שאין לה הופכין. ואני מדלג בינותן, נזהר לא להחליק, בדרכי לתפילת שחרית, של מברכים חודש אדר א׳, ליד כותלנו היקר.
הגשם שתופף לו על ראשי גרם לי להחיש את צעדי, כאילו בחן אותי כיצד אצליח להלך בין טיפותיו.
עודדה אותי מאוד המחשבה שסבא אברהם יחד עם החקלאים בכפר מימון שמחים ומודים לה׳ על כל טיפה של גשם שמרווה את שדות הנגב.
בדרכי, אני מבחין, פה ושם, בחצרות הבתים, תחת כיפת השמים, הממטירה גשמי ברכה, בהתארגנות ערה לתפילת שבת.
כבר הצדעתי כאן בעבר, בהערכה רבה, למסירות הנפש של רבבות עמך בית ישראל, יהודים יקרים, שלא מוותרים על תפילה במניין בימי מגיפה קשים, בקרח או בחמסין. ניכר היה השבת, ששום דבר לא מרתיע את עם ישראל מלהתקרב לאבינו שבשמים. התפילות לפנות בוקר צונן, בחצרות הקפואות והרטובות, לצד ערמות השלג, ובראשם המניינים הקבועים שלא פוסקים ברחבת הכותל הנכספת, הלחה מגשם ומדמעות, מחזקים בי את האמונה בנצח ישראל.
העם הזה לא ינוח ולא יחשה למען ירושלים, עד יצא כנוגה צידקה וישועתה כלפיד תבער.
לא ישברו אותנו ולא נתייאש מתהפוכות השלטון, שמתרחק מלהיות דמוקרטי.
לא ישברו אותנו ולא נחשה על פסיקות בג״ץ המוזרות, החוזרות ונשנות כמו שעון שנע נגד רוח העם והאומה.
לא תשבור אותנו רוח סגירת התיקים הסלקטיבית, על ידי היועץ הרועץ, וגם לא נישבר ולא נשקוט על הריסת חומש במקום הריסת חאן אל אחמר.
לא ישברו אותנו ולא נחשה על חוסר ההסדרה של ההתיישבות הצעירה, מחד גיסא, ומאידך גיסא – חיבורי החשמל דווקא למאהלים הלא חוקיים של הבדואים, המשמשים בין השאר מקלט ל׳גורמי עידוד פשע׳, ומוקד משיכה למסתננים לארצנו תחת ‘מטריה׳ מסולפת של ‘איחוד משפחות׳.
לא ישברו אותנו התעלמות התקשורת, מתקציבי העתק שמועברים ממדינות אירופה, לפלסטינאים, מפירי חוק וסדר בנגב, ביו״ש ובגליל הפועלים במרץ בעידוד מרץ, להשתלטות עוינת על אדמות מדינה יקרות.
כשהגעתי לכותל, רטוב מכף רגל ועד ראש, חיממה את ליבי התפילה הנפלאה מול קודש הקודשים ובאיבה ברכת החודש המעודדת, יחד עם תחינה מלב אוהב ומאוחד – לשלום העם והצבא הנפלא שלנו.
לפתע, כאילו בניסי ניסים, הגיחו מבין העבים האפורים קרני שמש חורפית חמימה וזוהרת, כאילו נשלחו בכוונת מכוון לחמם עצמותי ולחזק את רוחי.
לא ינום ולא ישן שומר ישראל.
02
השבוע ליווינו למנוחת עולמים את אסתר יוכבד פולארד, האישה האצילית והאמיצה, שעמדה לימין בעלה ופעלה לשחרורו ללא חת וללא הרף.
רק לפני כשנה עלו לארץ ישראל אחרי מסע אין סופי של ייסורים וקשיים בכלא ולאחריו. שנה של מאבק במחלה הנוראה. שנה של אמונה והגשמת חלומות. עד שבאה המגפה הקשה והכריעה גם את האישה המופלאה והחזקה הזו. אסתר המלכה.
די היה לשמוע את ההספד שקונן עליה, בעלה יונתן, בקול שבור ומרוסק, כדי להבין כיצד הייתה אסתר המלכה ע״ה, האור המחייה והתומך, בקצה המנהרה, של יונתן, המרגל שלא חזר מהכפור, אסיר ציון היקר שלנו, שנידון למאסר עולם דווקא במדינה הדמוקרטית, לכאורה, שהייתה אמורה להיות מידידותינו הגדולות.
וכך, באנגלית, ספד יונתן המיוחד לרעייתו האהובה, שהייתה עבורו כעמוד האש ההולך לפני המחנה, בכל המובנים: ‘׳היא הייתה האחת והיחידה. לא ניתנת לערעור, עקבית בדרכה, טהורה…״.
‘׳היא למדה אותי כול מה שאני יודע על – אהבה לארץ ישראל, שלא ניתנת לחלוקה בזכות מצוות הא-ל. אהבת התורה, הלכה, יושר, הבנה מי אנחנו, העם היהודי. היא זו שאמרה לי לאהוב, ללא תנאי, את העם היהודי. אסתר לימדה אותי כמה חשובה הכנסת ספר תורה לקבר יוסף… איתנה בדעתה ובמעשיה. טהורה באהבתה וברוחה״.
אלפים באו ללוות את המלכה למנוחתה האחרונה. לא הייתה בקהל עין יבשה.
אסתר יוכבד, ע״ה, למדה את כולנו שיעור באמונה גדולה, בעמידה איתנה על ערכי החרות של עם ישראל. על נחישות והקרבה עצמית, ששוברת קירות בטון, על חזון גדול, שבא מתוך ענווה עמוקה, טבעית ואמיתית.
סיפורו של הזוג פולארד הוא סיפורו של עם ישראל. ממש כמו יציאת מצרים בה הקשיח ה׳ את לב פרעה, כך כל נשיאי אמריקה, (עמא-רייקא, כפי שהתנסח הרב צבי יהודה) לא מצאו במשך עשרות שנים, כול סיבה, ואפילו הקטנה ביותר, לחון את יונתן, מרגל, שריגל לטובת הידידה הגדולה ביותר שלהם.
ואם תשאלו מדוע היינו צריכים לשתול מרגל במשרד ההגנה של ‘ידידתנו הגדולה׳? אענה לכם שוב את שמונח על ליבי. בימי שרותי הצבאי, רב השנים, ביחידת מודיעין מובחרת, שמעתי פעמים רבות, שאין אנו מקבלים, לא בזכות ולא בחסד, מידע מודיעיני רב וחשוב עבורנו, שהצטבר במרתפי הפנטגון. היינו מצפים, שנקבלו כתמורה הולמת, עבור כל המידע הרגיש שמסרנו להם, שהיה חיוני מאד עבורם.
הייתה תחושה, שחזרה ונשנתה, שהם פשוט צפצפו עלינו. אינני יודע איך זה עכשיו. אך נראה לי, על פי היחס המזלזל של הממשל, שלא מכיר באופן מובהק, ב׳זכותנו הלגיטימית להגן על חיי שארית הפליטה של עמנו׳, מפני איומי ההשמדה של אויבנו. נראה לי, שהגישה של היום לא פחות מזלזלת וצינית כלפינו ואולי אף יותר.
יונתן ואסתר לא הפסיקו להאמין בצדקתם – צדקתנו. הרב מרדכי אליהו זצ״ל נסע כמה פעמים לאמריקה, כרב ראשי לישראל, ביקר בכלא הקשה והשמור בעולם, לחזק את רוחם של הגיבורים, אסתר ויונתן, ולהביע תודה גדולה בשם עם ישראל.
אסתר יוכבד פולארד תישאר האור בקצה המנהרה ליונתן, יבדל״א, וליהודים וליהודיות רבים מספור, שסייעו לשחרורו והתפללו לשלומו. נמשיך להוקיר טובה ענקית לזוג המופלא הזה. למדנו מהם כוחה של אהבת ישראל וסגולתה של אמונה גדולה. יהי זכרה ברוך.
הנה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל.
03
השבוע השתתפנו, רעייתי ואני, באירוע מרגש בגולה בפ״ת, בנושא זוגות מאותגרי פוריות. במשך שנים לא מעטות היינו בסטטוס הזה. נולדו לנו ב״ה שישה ילדים מקסימים ונבונים. שלוש בנות ושלושה בנים. חשנו את החוויה של ‘בצער תלדי בנים׳. רעייתי הגיבורה הייתה בחזית ואני השתדלתי להיות העזר שכנגד… הזדהינו מאד, יחד עם כל אותם זוגות, שיודעים להעריך כל לידה, כנס ענק משמים ולא כ׳עוד לידה׳.
זוגות אלו יודעים וחווים על בשרם, את האמונה והכרת הטוב, שלידה היא לא דבר מובן מאליו.
בגולה, פגשנו עשרות זוגות שמתמודדים יום יום עם הקושי מתוך ערגה טבעית ופשוטה, לחבק תינוק מתוק או תינוקת חייכנית ויקרה.
בעגלה ובזמן קריב.
מספר נשים אמיצות עלו על הבמה וגוללו בטוב טעם ודעת, את מסע התלאות המתיש, אותו הן עוברות יום יום, מתוך אמונה גדולה, גבורה עילאית ומסירות נפש ממש, אין קץ, להביא ילד/ה יהודי/ת לעולם.
הקהל הריע להן, ובצדק, מתוך הזדהות ומתוך רצון לתמוך ולעודד את הגיבורות על הבמה וגם את אלו שישבו בקהל ושתו בצמא את התיאורים החיים והמכוננים. כולם שם ידעו בדיוק על מה מדובר.
את אביה שלנו קיבלנו במתנה מבורא עולם, לאחר כמעט ארבע שנים של טיפולים. נעזרנו בטובי המומחים. התייעצנו על בסיס כמעט יום יומי עם הרב מרדכי אליהו. כשהרופא הציע טיפול שעלול לסכן את חיי היולדת, הרב אליהו חיזק אותנו וממש התחייב שלא יאונה לרעייתי כל רע מהטיפול. וכך היה. ב״ה. אביה נולד לאחר ארבע שנים (דווקא בלידה טבעית), והרב אליהו זצ״ל שהיה אז ‘ראשון לציון׳ הסכים להיות סנדק, לא לפני שביקש ממני לקבל את אישורו של עמיתו לרבנות, הרב הראשי ר׳ אברום שפירא זצ״ל.
שמחנו עם אביה האהוב ורווינו ממנו אושר ונחת בלי גבול במשך 19 שנה. ממש לפני גיוסו לצבא, אביה, גומל חסדים ולוחם למען העם והארץ, נהרג בתאונת דרכים ליד קדומים, בדרכו לישיבת ההסדר, אותה אהב ובה למד, באלון מורה.
אנו מאמינים בלב שלם שזה רצון הא-ל. ומודים על המתנה שהושאלה למשפחתנו ל-19 שנה. זה לא קל. זה אפילו מאד קשה. אבל זה מה יש.
את הסיפור הזה לא הספקנו לספר בגולה. אז במחילה מכם, הבאתי אותו שוב, כאן.
יהי זכרו ברוך.
שתהיה לכולנו שבת שמחה, חמה ומלאת אמונה ונחת מהילדים והמשפחה.
