האם סגולת התשובה פועלת רק בארץ ישראל?
אחד מסיווגי המצוות היותר רווחים הוא בין 'מצוות התלויות בארץ' ובין 'מצוות שאינן תלויות בארץ'. על הסוג הראשון נמנות מצוות כדוגמת תרומות ומעשרות, שמיטת קרקעות, ולמעשה גם קורבנות – שאלה אינן נוהגות אלא בארץ ישראל. על הסוג השני נמנות מצוות כדוגמת שבת וסוכה ותפילין ומזוזה, וגם שמיטת כספים – שאלה נוהגות בכל אתר ואתר, הן בארץ ישראל והן חוצה לה. וגם אם נכון הדבר שקדמונים (כרמב"ן ועוד) הצביעו על 'איכות סגולית' נמוכה יותר של קיום מצוות חוצה לארץ, אפילו אותן שמהסוג השני, ברי שאף אסכולה זו סבורה שחובה גמורה לקיימן.
לפי סיווג זה דומה שמצוות הווידוי וסגולת התשובה ראויים להימנות על הסוג השני, ובהתאם לכך יהיו נוהגים בכל אתר ואתר, לא רק בארץ ישראל אלא גם חוצה לה. ואכן אמת, כך הדבר, ומן הידועות שנהגו ישראל להתוודות ולשוב בתשובה בכל מקום שנמצאו ושנמצאים בו.
דווקא בשל כך מפתיעה ביותר לשון הרמב"ם (ספר המצוות, עשה עג), אשר מצא לנכון להדגיש שמצוות הווידוי נוהגת לא רק בארץ ישראל:
"… ועדיין אין משמע וידוי אלא בארץ; מנין אף בגלות? תלמוד לומר 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם', וכן דניאל אומר 'לך י"י הצדקה ולנו בשת הפנים'… הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו שהוידוי מצוה… ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן, הוא חייב להתוודות, כמו שאמר יתעלה והתוודו את חטאתם אשר עשו".
מוצא אם כן הרמב"ם לנכון להדגיש שהמצווה נוהגת "אף בגלות… בין בארץ ובין בחוצה לארץ". והרי זה פלא, וכי מדוע שנחשוב אחרת, שמצוות הווידוי וסגולת התשובה אינן נוהגות אלא רק בארץ ישראל? אדרבה, צא וערוך השוואה עם המצוות המקבילות הנ"ל – שבת וסוכה וכו' – שם הרמב"ם לא מצא לנכון להדגיש זאת, ובדין, שכן מדוע שיעלה על דעתך אחרת? ובכל זאת ביחס למצוות תשובה הדגיש זאת – הלוא דבר הוא.
כאמור, רמב"ם נסמך בדבריו על מקרא שאמרו דניאל (ט, ז), מקרא שחוזר ונשנה מידי יום ביומו בסליחות (בני אשכנז): "לך ד' הצדקה ולנו בשת הפנים, כיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך". אם כן כבר דניאל מצא לנכון להדגיש שמצוות הווידוי וסגולת התשובה נוהגות 'בכל הארצות'. משמע, גם בעיניו אין זה מובן מאליו שתשובה תיעשה ותתקבל ליושבי חו"ל; ואף עליו נכון לתהות: מדוע?
אלא שהתקבלות התשובה היא מן הפלאות הגדולות שכמעט בלתי נתפס להבין כיצד היא 'עובדת'. עד כדי כך הדברים קשים, שחז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כד, ז – שובה) מתארים באופן בהיר וחד את העובדה שאפילו החוכמה, הנבואה ואף התורה, אינן משיגות את עומק העניין, אלא רק הבורא לבדו:
"טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך וגו' (תהלים כה, ח). שאלו לחכמה – החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה – החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא היא דכתיב טוב וישר י"י וגו'… על כן יורה חטאים בדרך, שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם שובה ישראל (הושע יד)".
משהגענו לכך כבר אין לתמוה על קיומה של הנחה מקדמית שסברה שרק בארץ ישראל ייתכנו תשובה, מחילה וכפרה. כשם שקורבנות החטאת והאשם בכלל, וקרבנות יום הכיפורים בפרט, אינם נוהגים אלא בארץ ישראל; וכשם שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות; וכשם שרק בה "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), כך היה מקום להניח שכדי שתתקיים סגולת הכפרה הפלאית, הכרח הוא שהיא תתלווה לקורבן, ואם כך הדבר אזי היא לא תנהג אלא רק "לפני ה'", במקדש שבארץ ישראל.
זו הייתה ההווה-אמינא, ואותה באו דניאל ולימים הרמב"ם לשלול: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים… לכל ישראל הקרובים והרחוקים, בכל הארצות…". ללמדנו שחסד עשה הבורא עם בריותיו, שאפשר תשובה בכל אתר ואתר, גם ללא קורבן, ולא רק בארץ ישראל.
ואחר הכול, ככל המצוות, אף זו – כוחה והשפעתה של המצווה בארץ ישראל גדול שבעתיים: "בכוחה של שירת התשובה" שהיא מביאה "לתחיית האומה ולשיבת שבותה כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ראי"ה קוק, (אורות התשובה יז, ו).
