״דברי האגרת הזאת״ -על הוצאה לאור של כתבי גדולי ישראל

א.
בשבוע שעבר הלך לעולמו הרב זאב נוימן, שעסק רבות בהוצאה לאור של כתבי הראי״ה קוק, וזו הזדמנות לעסוק בנושא הוצאת כתבי גדולי ישראל בכלל. לפני כמה שנים הייתה לי עמו שיחה ארוכה על כתבי הרב קוק, שבה הוא העריך, שלפחות 50% מכתבי הרב קוק טרם יצאו לאור. זה היה קרוב ל80 שנה אחרי פטירת הרב קוק, כשכבר יצאו לאור עשרות ספרים מכתביו. שאלתי אותו איך הוא יודע, ואיפה זה תקוע. הוא הסביר לי כך: למשל, האגרות. הרב קוק מספר את כל האגרות שהוא שלח. בהעתקים, האגרות אכן מסודרות לפי המספור, אבל בין אגרת לאגרת יש דילוגים של 5 או 10 מספרים, כך שברור שיש אגרות שאין להן העתקים בעיזבונו. לשאלתי היכן החסרות, הוא השיב שיש רבות שמפוזרות במקומות שונים בעולם, ורק צריך לקבצן. סיפר על אספן בארה״ב שיש לו אגרות מקור, שהוא מוכן לתת אותן להעתקה למי שיבוא, אבל לא מוכן לשלוח אותן. אין מי ש״יעבור בסביבה״ כדי לעשות את זה. זה נשמע לי די מקומם, אז הוא הסביר לי שכמעט הכל נעשה בהתנדבות ובתרומות. כדי לסבר את האוזן עד איזו רמה זה מגיע, הוא סיפר שבארכיון המושבה ראש פינה יש אגרות של הרב קוק, וכן בארכיון המושבה זיכרון יעקב, אך אין מי שימצא את הפנאי לגשת לשם, לתאם זמן, למצוא אותן ולהעתיקן. דוגמא נוספת שהוא נתן לי: מאגרות הראי״ה שנערכו על ידי בנו הרב צב״י, יצאו לאור רק האגרות שנכתבו עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך הוציאו כרך ד׳ וה׳, חלקיות מאד, עם כמה שנים נוספות. האגרות של שנותיו כרב ראשי, בעשור האחרון של חייו, טרם יצאו לאור.
הזכרתי לפני כמה שנים במדור זה, את הערכתו של מייסד עיתון מעריב, ד״ר עזריאל קרליבך, שלמד בישיבת הרב קוק, במאמר שכתב אחרי פטירת הרב, וזה תורף דבריו: ׳חבל שלא היו אנשים שהבינו את האיש הענק הזה, ושהוא לא זכה לתלמידים רבים. עתידים כל כתביו לרדת לטמיון בזמן קצר, ותורתו הגדולה תשכח. היה כאן איש שהיה גדול בכמה וכמה דרגות מדורו, והדורות הבאים לא יזכו לדעת עליו דבר׳. הערכה זו התבדתה היטב, כידוע, והתפנית קרתה מאז שהרב צב״י בנו הקדיש כ20 שנה לעריכת כתבי אביו, ואחר כך לשיקום הישיבה, ובזכות הרב נריה ששלח לשם תלמידים, ועוד. הכתבים הוסיפו לצאת לאור בזכות הרב זאב נוימן וחבריו, שעשו את העבודה הקשה בהתמדה של עשרות שנים. ועדיין – ״הכל צריך מזל…״. להערכתי, רוב חידושי הרב קוק על הש״ס אכן ירדו לטמיון.
כמובן, מפעל אדיר בהיקפו הוא הוצאת ה״הלכה ברורה״ של הרב קוק, שהיה יקר ללבו. במשך שנים רבות העתיק הרב קוק את הרמב״ם והשולחן ערוך על דפי הגמרא מתוך הזכרון. לא היה לו פנאי לגשת לארון הספרים ולהוציא את הספר המתאים. סיפר לי הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים וראש המכון, שהיה נדיר ביותר למצוא אצלו איזושהי טעות בהעתקה בעל פה של לשון הרמב״ם והשולחן ערוך!
את החלק האישי של כתבי הראי״ה לא רצה הרב צבי יהודה להוציא לאור בדורו. שנים רבות אחרי פטירתו הם יצאו לאור, ומהיכרותי את הדור הצעיר, אלה הספרים שפותחים היום הכי הרבה את הלבבות. פעם נתתי לתלמידה שלי בת״א, שהייתה רחוקה מאד מכל זהות יהודית, את הספר ״כנפי רוח״ בפורמט קטן. היא סיפרה לי שזה מונח אצלה בתיק בכל עת, והיא מעיינת בו בכל רגע פנאי, ושזה מה שהתחיל אצלה את התהליך העמוק של החיבור לזהותה היהודית.
ב.
הוצאת כתבי הרב הייתה תמיד ביטוי לגדלותם ומסירותם של תלמידיו. מי שזכה לתלמידים מסורים, זכה שתורתו תשמר. לא תמיד מבינים את החשיבות המיידית, לפעמים לוקח דור או יותר עד שמתעורר ביקוש לכתבים, ואז השפעתם גדולה. מי היה יודע על ר׳ נחמן מברסלב לולי תלמידו ר׳ נתן שכתב את תורתו? ו״אורות הקודש״ של הרב קוק לא היו יוצאים לאור לולי התמסרות הרב הנזיר לכתבי רבו. כל תורת האר״י נכתבה ע״י תלמידו ר׳ חיים ויטאל, וכן דוגמאות לרוב.
שאלו את ה״חזון איש״ מדוע הוא מדפיס כל כך הרבה כתבים, הרי ממילא אף אחד כמעט לא לומד בהם. בהזדמנויות שונות הוא ענה תשובות שונות: א. ׳אני מדפיס לעצמי, כדי שלא אשכח את חידושיי ושלא יאבדו. אבל לא מוציאים עותק אחד, כי אין הבדל גדול בהוצאות (בזמנו עיקר העבודה היה בסידור האותיות לדפוס), ולכן אני מדפיס יותר׳. ב. ׳אני מדפיס עבור הדורות הבאים, שבהם יהיו כאלה שילמדו את הכתבים׳. וזה בדיוק מה שקרה. [אמנם אין עדיין הוצאות מאירות עיניים לכתביו, לצערנו]. אעיר גם שהוא ידע שהוא לא מותיר אחריו צאצאים שיוציאו חידושיו לאור. לענ״ד, זה החסד של תלמידים ובנים, ו״מכבדם בחייהם ובמותם״.
בחיי ה״נתיבות שלום״ מסלונים, ראיתי פעם חוברת פנימית שלו, מרשימה מאד, עם חידושי תורתו על הש״ס. שאלתי את מו״ר, חתנו בעל ״נתיבי ישורון״, מדוע לא מוציאים את החוברות לאור כספר, לכלל לומדי התורה. הוא השיב שהאדמו״ר לא מוכן להוציא דבר בלי הגהתו האישית, ולכן זה מתעכב, ושלפי עומס עבודתו, ׳נצטרך אנחנו להוציאם אחרי 120 שלו׳. ואכן בשנים האחרונות הם הוציאו את חידושיו. זוהי בעיה ידועה, אבל זהו גם היתרון של מסירות חסידים לרבם.
ג.
במשך כמה שנים קבעתי את מקום לימודי בבית המדרש של גאון ישראל הרב ישראל זאב גוסטמן זצ״ל, אחרי פטירתו. ישיבתו כבר לא פעלה כישיבה, וראיתי את חתנו הרב מיכל ברניקר יושב כל היום במסירות, ועורך את כתבי חמיו מתוך הקלטות. פעם שאלתיו מדוע לא יכתוב ספר על דמות חמיו. אמנם ידוע שהוא עצמו לא אהב את הסגנון הזה, משום שלא העריך את העיסוק בפרטים ביוגראפיים, והוא ציטט בזה את הנצי״ב מוולוז׳ין, אבל מניסיוננו בדור הזה, סיפורי מופת אנושיים (והיו אינספור כאלה על הרב גוסטמן), הם מהדברים שהכי מחזקים את הזהות היהודית. הוא השיב לי כמה תשובות. אחת מהן עסקה בקושי לדייק בפרטים (וכפי שאמר לי לאחרונה הרב מאיר שמואלביץ׳, ראש האנציקלופדיה תלמודית ובנו של ר׳ חיים, שכדאי לקרוא את ״מח ולב״ על אביו, שזה נכתב טוב, וגם הסיפורים שם יפים, ויש מהם אף אמתיים…מ.ד.). ובסוף הוסיף, שאם הוא יכתוב, יהיה זה רק אחרי שיסיים לערוך את חידושי התורה של חמיו. הוא נלקח בחטף, ולא זכינו שהוא יכתוב.
ומכיוון שהזכרתיו, אמר לי פעם הרב יהושע אנגלמן: ׳אינני יודע מדוע אומרים על הליטאים שהם אנשים קרים. חבר שלי היה לומד בחברותא עם הרב גוסטמן. תקופה מסוימת הוא לא יכול היה להגיע, אולי היה במילואים. כשאך נכנס לבית המדרש, הרב גוסטמן ראה אותו מרחוק, רץ אליו וחיבק אותו בחום רב ובהבעת געגועיו…׳. ■