01
סיפר לי ר' שמואל אלישיב, נינו של הרב אלישיב ועורך הסרט על הסבא רבה: כידוע, הרב יוסף שלו' אלישיב עבר ניתוח להצלת חייו, בגיל 93, ע"י מנתח שהובא במיוחד מחו"ל. אחרי הביצוע המוצלח של הניתוח, ביקש הרב אלישיב להודות לו אישית בשפתו, והוא רצה שיעזרו לו ללמוד להגיד את מילות התודה בשפתו של המנתח. הציעו שמישהו שדובר את השפה ימסור לרופא את תוכן דברי הרב, אבל הוא סירב. מדוע? כדרכו, כשכל דבר הוא הלכה, הוא הסביר שמברכת "מודים דרבנן" למדנו שהודאה חייבת להיאמר בצורה אישית וישירה. מדוע הקהל אומר את ה"מודים" דרבנן בשעה שהחזן אומר את ברכת ה"מודים" הרגילה? מה מקור נוהג זה? בכל הברכות החזן יכול להיות שליח עבור ציבור, אבל מהות ההודאה היא אישית, ולכן ראוי שהציבור יגיד את מילות ההודאה בעצמו.
זמנו היה יקר, ושמירת הזמן הייתה אצלו קיצונית, בצורה לא אנושית. מעולם לא ראיתיו יוצא למרפסת ביתו לשאוף קצת אוויר, לא ראיתיו בהפסקה כלשהי (!). ישנתי בביתו במשך 4 שנים, אחרי פטירת הרבנית, וראיתי מול עיני את סיפורי ההתמדה מדויקים להפליא. הקימה ללימוד בשעה שתיים בכל לילה, הלימוד הרציף, כשמדי פעם היה נכנס לחדר, מטפס על סולם עם 7 שלבים, להוריד ספר, גם בגיל 98. אחרי הניתוח הנ"ל, כשכל עם ישראל בארץ ובתפוצות התפלל לרפואתו, הוא הרגיש צורך, בשל הכרת הטוב, להוסיף ולעשות משהו למען הציבור. בכל יום עד אז היו 40 דקות של קבלת קהל, ומאז הוא הגדיל את זמן קבלת הקהל ל45 דקות… זו איננה בדיחה, 5 דקות היו אצלו זמן יקר מאד. [הכרתי קהילה בחו"ל ששלחה שליח להכריע בוויכוח הלכתי בין רבנים שם. השליח נכנס לרב אלישיב, יצא עם תשובה אחרי ביקור של דקה וחצי, ושב לארצו. מ.ד.]
02
סיפר לי שלמה מילר: למדתי ב"נתיב מאיר", אבל את החיבור לתורה רכשתי בישיבת מעלה אדומים, שזכיתי ללמוד במחזור הראשון שלה. את ר' אריה בינה (ראש ישיבת נתיב מאיר) הייתי רואה בעיקר ממגרש הכדורסל, כשהוא מהלך ברחוב, ולצידו רא"ם הכהן, היום ראש ישיבת עתניאל, שקועים תדיר בשיחה למדנית, שלא הבנתי אז מה זו עושה… הרב חיים סבתו, ראש הישיבה במעלה אדומים, החליט שאני צריך ללמוד עם רבי בנציון פריימן, עוד בטרם ידעתי איזו זכות זו. רבי בנציון היה דמות נדירה. הוא שלט בכל מכמני התורה, מונח בכל סוגיות הש"ס, ולא הכירו אותו רבים. הוא לא היה ישן כמעט בלילות, ולכן היה עייף תמיד. לא היו לו גבולות. הלימוד היה בלי סדר. הוא היה יכול לצלול לסוגיא אחת, לשקוע בה לגמרי, כל כולו בה. אני זוכר פעם בישיבה, אחרי לילה שלם של לימוד בשבועות, בתום התפילה הארוכה של שחרית-הלל-רות- אקדמות-קריאת עשרת הדברות-מוסף, כולם שפוכים מעייפות הלילה, הולכים לישון. ורבי בנציון, הרי יש לו אתי חברותא, אז הוא פונה אלי ומציע: "בא נלמד, כעת יש זמן לשבת ללמוד". הוא לא הבין למה צריך ללכת לישון. חג השבועות, מתן תורה, אז מה אם למדנו כל הלילה?
03
כמה הרהורים שעלו בי השבוע בעקבות פטירת המשוררת ואשת הלח"י עליזה גרינברג (טור-מלכא), אלמנת המשורר אורי צבי גרינברג, לגבי מצבנו, באווירת ערב תשעה באב המיוחד של שנה זו: לפני שנים רבות סיפר לי מישהו שביקר אצל אצ"ג, ופגש אדם השרוי בבכי רב, עיניו דמעות ודם. אומרים שכך היה מאז השואה, שאותה חזה ועליה כתב לפרטים, לפני שאירעה, כידוע. האיש היה בוער בחזיונותיו ובכתיבתו יומם ולילה, 24 שעות, כך תיארו אותו רבים. במהלך חייו אצ"ג שב לחיי תורה ומצוות. ד"ר ישראל אלדד, ידידו, מספר שבשנות חייו האחרונות הוא היה יושב בביתו ימים שלמים עטוף בטלית ותפילין, כהזדהות עם בית אביו וסבו. [הוא בא מבית רבני-חסידי, מצאצאי "השרף" רבי אורי מסטרליסק, שעל שמו נקרא, ממשפחתו של ר' נחמן מברסלב ועוד. אביו היה אדמו"ר בגליציה]. גם פרופ' מירון איזקסון סיפר שהיה תמיד מונח על שולחנו של אצ"ג ספר הזוהר. אצ"ג חי בערוב ימיו באכזבה גדולה מהכיוון אליו הלכה המדינה, מהחמצת המתנה הגדולה של מלחמת ששת הימים. להרגשתי, גם תופעה זו מבטאת את ראיית העתיד, שהוא ניחן בה. השיבה לשורשי היהדות תהיה המענה לאותה אכזבה גדולה. האמירה שעם כל גדלות היצירה, בנין הארץ, מלכות ישראל, לוחמי דוד המלך, הנושאים החוזרים הרבה בשירתו, מי שימשיך את ערכי אהבת העם והארץ הוא מי שישמור על המסורת. הקשר לארץ ישראל מתוך ויתור על קדושת המסורת לא יחזיק מעמד.
הפחד שלו במשך שנים רבות היה מבניין הארץ שבניתוק מהתנ"ך, מהמסורת, מהחוויה היהודית. הפחד הגדול שלו מהחמצת המשיח מלווה אותו כבר מאז שנת תרפ"ט, כשעומקו בפירוד שבין הקדושה והחזון הגדול, לבין בנין העם והארץ ככל הגויים. בימים ההם היה להט, אבל הוא הרגיש שזה זמני. וכפי שסיפר בעצמו בראיון שהתפרסם בשנת תשל"ו: "באחד הלילות בשנת 1929 והנה אני חולם חלום. בחלומי אני רואה את הר הבית שמעליו מרחף נשר ומסביבו עומדים מעגלים-מעגלים של יהודים ומהר הבית יש מורד ישר אל הים. ומזה ומזה עומדים שני טורים של חיילים מכל חילות העולם, והרגשתי בחלום ששכינת ישראל נפרדת מהר הבית. התעוררתי ובכיתי מאד וכל בני הבית התעוררו לקול בכיי ושאלו: מה קרה? מה קרה? אותו בוקר הלכתי לרב קוק ומצאתיו עטוף בטליתו. סיפרתי לו על החלום שחלמתי. הוא לא הוציא הגה מפיו, רק נטל את ידי בכף ידו ודמעות זלגו מעיניו. ואז הלכתי הביתה וכתבתי את 'באוזני ילד אספר'…. ". זהו השיר שבו הוא מספר על המשיח שבא ואנחנו לא מוכנים לקבל אותו. הוא מציב בחלום את קדושת ההר מזה, ואת הים מזה, ואין עוד ארץ ישראל בתווך, אין דרך אחרת, אין קיום לארץ ישראל כמקלט מדיני בלבד, כסתם מדינה. ראינו בשנים האחרונות עד כמה הוא צדק בזה. בשנה האחרונה במיוחד הולכת ונעשית תובנה זו נחלת רבים, מכל גווני הציבור, וזה גם תיקונה. כך אני מבין את הנהגתו ומסריו בערוב ימיו.
אגב, קראתי פעם באחד מכתבי העת, תיאור שלו בכתב למפגש יחידות עם הרבי מלובביץ'. הם ידעו הרבה האחד על השני מראש, קראו זה את זה, אבל לא נפגשו קודם. העוצמה בפגישתם התבטאה בשתיקה גדולה. הוא סיפר שהביטו זה בעיני זה זמן ארוך, ולא היה צורך לומר אף מילה בעזרת הפה. המבט דיבר, העיניים הבינו הכל. ■
meirdorfman@gmail.com
