השבוע, פרסם הכתב הצבאי של גלי צה”ל, צחי דבוש, את הציטוט הבא מפי קצין בכיר בצה”ל: “לאחרונה יש יותר מידי מקרים בעייתיים של חוסר חתירה למגע בצה”ל. לוחם שקיבל נשק צריך לדעת שהוא יכול להשתמש בו ולא לחשוש. יש היום מגמה שלילית שלא נראתה בעבר של חיילים שלא חותרים מספיק למגע. הדבר הזה מדיר שינה מעינינו ודורש עבודה יסודית”. על גביו של אותו ציטוט מדהים (לרעה…), הביא דבוש עדויות של חיילים שפנו אליו. בעדויות תיארו החיילים את המציאות ההזויה שאיתה הם נאלצים להתמודד, בכל הנוגע להוראות הפתיחה באש.
לוחם אחד כתב כי “גם אם אני רואה אדם מכין בקבוק תבערה, אסור לי לעשות כלום עד הרגע שהוא זורק אותו. אסור לי להגן על עצמי או על חבריי לצוות”. לוחם אחר, המשרת ביחידה מובחרת, כתב לדבוש כי “לוחמים חוששים לחתור למגע כי אז יצטרכו לעמוד עירומים מול המערכת שלא תגבה אותם. אנו כבולים בכל הקשור בביצוע ירי”.
הדברים הללו מצטרפים לכמה אירועים מרתיחים שאירעו ממש לאחרונה: גניבת הנשק מידיו של לוחם אגוז במהלך אימון שנערך בצפון הארץ ממש בשבוע שעבר, וידוי בקת”ב בידי מחבל מטווח אפס לעבר חייל צה”ל בצומת קדומים – והחייל חשש לירות לעברו.
הייתי אומר כי מכלול הדברים שתוארו צריכים להיות תמרור אזהרה בוהק למקבלי ההחלטות בדרג המדיני. אך האמת היא, שעם השנים התמרור הזה הולך ונעשה יותר ויותר בוהק, ומנגד, מקבלי ההחלטות נעשים יותר ויותר אדישים כלפיו, ואם לומר את האמת, בכלל לא מכירים בקיומו. המציאות היא שמצד אחד מפקדי צה”ל קוראים לחיילים לחתור למגע ללא חשש, ומנגד הלוחמים עצמם, וגם המפקדים, יודעים היטב שלאותו גיבוי אין כל תוקף כאשר בפרקליטות הצבאית ובמצ”ח מקבלים את ההחלטה לחקור ולהעמיד לדין את אותם חיילים שבסך הכול עשו את מלאכתם נאמנה והגנו על עצמם ועלינו.
לפני קצת יותר משנה, 14 חיילים מחטיבת כפיר נעצרו בידי המשטרה הצבאית, לאחר שפעלו נגד חבורת פורעים שאיימו עליהם בדרום.
על אף שהפורעים איימו עליהם כי ידקרו אותם ויפגעו בהם, מי שנעצר, כרגיל – היו דווקא החיילים שהגנו על עצמם. קיבלתי על עצמי את ייצוגו של מפקד החיילים, ונדהמתי. אחת הטענות שהופנו לעבר החיילים הייתה שהם לא היו צריכים לפעול בעצמם, אלא להזעיק את המשטרה. חברים, השתגענו?
בכירי הצבא מחפשים כל העת סיבות לירידה הגוברת במוטיבציה של צעירים להתגייס לשירות קרבי. הנה היא, נמצאת לנגד עיניכם: ההפקרה של חיילי צה”ל, מפחיתה את כוח האדם בצה”ל. פשוט מאוד.
המציאות ההזויה הזו היא אינה גזירת גורל. את פקודות המטכ”ל ניתן לשנות בקלות, בכל רגע נתון, כך שהחיילים שלנו יוכלו להגן על עצמם מפני מחבלים, מבלי לחשוש כיצד יגנו על עצמם אחר כך מפני התובע הצבאי. אך כדי לעשות את זה, דרוש דבר אחד, מצרך די נדיר בקרב הפוליטיקאים שלנו: אומץ.
אתם מכירים את פועלי ואת רקורד העשייה שלי ושל חבריי בציונות הדתית. במשך שנים אני נאבק במערכות משומנות, גדולות וחזקות פי כמה וכמה ממני – ובפעמים רבות, מנצח. זה קרה כאשר ייצגתי חיילים רבים שהועמדו לדין לאחר שהגנו על עצמם מפני יידויי אבנים ובקבוקי תבערה שהושלכו לעברם, ובעקבות פעולותיי במצ”ח סגרו את התיקם נגדם; זה קרה כשהבאתי לזיכוי מהדהד של נאשם שהמחלקה היהודית בשב”כ טפלה עליו עלילת שווא של אישום בהצתת כנסייה; זה קרה כשבתביעה שהגשתי נגד הוואקף המוסלמי הוואקף חויב בתשלום של עשרות אלפי שקלים, למרות התנגדות הפרקליטות; אף פעם לא חששתי, כי תמיד מובילה אותי תחושת שליחות למען עם ישראל.
בעוד שבוע וחצי אפשר לעשות כאן שינוי. אפשר יהיה להפסיק את הפקרת החיילים שלנו, להשיב להם את כוח ההרתעה וגם להעלות בחזרה את אחוזי הגיוס ליחידות הקרביות. אם תבחרו בנו ויהיה לנו מספיק כוח – אין זו אגדה.
