רק כשהתחלתי לגדול, הבנתי שאני מתחילה להיות קטנה יותר ויותר.
משפט מוזר, נכון? אבל המשפטים המוזרים הם הם האמת בפעמים רבות. למה? כי החיים מורכבים המון פעמים מחוסר הגיון משווע. אבל זה מה שגורם להם להיות סופר מעניינים, לא צפויים ומיוחדים.
תמיד הייתי ילדה מבוגרת כזו – אחראית, אמינה, בוגרת. כל כך בוגרת, אתם לא מבינים. אולי זה כי אני הבכורה מבין אחיי, אולי כי חונכתי להיות תמיד ילדה טובה כזו, ואולי זה פשוט אופי.
אני זוכרת שחברות ילדות שלי היו עושות שטויות ואני… גם אני הייתי עושה שטויות, אבל פחות. תמיד העדפתי את הצד הבטוח, האחראי, הבוגר משהו.
ואז התחלתי לגדול, עוד ועוד ועוד, וגיליתי בי מחדש את הצד הילדי שבי. זה לא היה צד ילדותי, כי אם ילדי – מצחיק, שטותי, קליל. פחות דואג, פחות כבד, יותר צוחק בלי לחשוב, יותר קורץ.
אז הייתי ילדה מבוגרת, והפכתי להיות מבוגרת ילדית.
והיה בזה איזה פלא, וגם משהו חדש ומשחרר.
-
פתחתי את הדלת ועל המפתן היתה שקית. מעניין. פתחתי אותה וגיליתי בתוכה ספר וגם פתק שהיה מוצמד אליו. כתב היד היה מוכר ונכתב בו שהספר מיועד כרגע עבורי ושאפנה את תשומת ליבי לפרק מסוים בספר.
פתחתי את הפרק ונחשפתי לרעיון חדש ומהמם, שמעולם לא חשבתי עליו בצורה ההיא כפי שהוצגה שם.
זה היה בתקופה שהיתה לי יותר מורכבת. היה הרבה טוב וגם הרבה פחות טוב, ואני הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות. אותה חברה שמעה אותי ושמה את ספר התניא המיוחד בפתח ביתי. וואו, פעם ראשונה שנחשפתי לתניא, והוא פתח לי עולמות חשיבה גדולים וחשובים.
הפרק שעליו דובר היה הפרק בו האדמו״ר הזקן מסביר כי הרע בעולם, הוא רק דבר שאנו בוחרים לכנות כ״רע״, ובעצם יש בו הרבה טוב, שאנו לא ערים אליו, ואולי גם לא נצליח בדיוק לגלות כיצד הטוב הזה אכן קיים באותו “רע״.
אני ממש זוכרת שקראתי את הפרק הזה ונפעמתי. החשיבה היתה חדשה לי ומאד… מאד מעודדת.
לאחרונה גם נתקלתי באימרה שטוענת שבימות המשיח הטוב ייעלם, ובמקומו יגיע “הרע״, אבל רק אז נבין כמה הוא טוב. כלומר, מה שאנו חושבים שהוא רע הינו טוב מוסתר כרגע, אבל טוב יותר מכל “טוב״ שאנו חושבים לעתיד לבוא.
תשמעו, אלו רעיונות תקדימיים.
-
כמובן שמי שקצת למד את ספר התניא מכיר את עניין הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ומה שיפהפה זה שלפי גישתו של האדמו״ר הזקן הן לא סותרות. לא ולא. הן גם לא חייבות להילחם. לא ולא ולא. ברגע שהנפש האלוקית כופה עצמה על הבהמית, אז היא צועדת בכיוון הנכון. סך הכל, יש בה כוחות טובים מאד מאד, אלא שצריך לכוון אותם למקום של קדושה על ידי זו האלוקית.
וואו. נו, זה באמת שוס, הרעיון הזה.
צריך השלמה גדולה בין שתי הנפשות, כדי שכוחות נכונים יוכלו להבשיל למעשים גדולים וטובים.
חשוב לי שלא תבינו לא נכון – בתור ילדה לא הייתי כבדה נורא, פשוט מאד אחראית, ובתור בוגרת כעת – אני לא שטותית, אלא הרבה יותר קלילה וזורמת. כלומר, התכונות שהיו נותרו ועודנו, ולהן נוספו חדשות, שגם עודנו, ואני מרגישה שנהיה אולי איזה איזון כזה, איזון נכון. בכולנו יש את הילד ואת המבוגר, את השטותניק ואת הפיקח שצופה 100 שנים קדימה, וכל אחד מהצדדים יותר דומיננטי בתקופות שונות. אבל אסור לאבד לעולם את הצד השני, המשלים שלו. כי הוא מאזן, כי הוא בריא, כי הוא… משלים.
כי כמו שיש נפש אלוקית ויש נפש בהמית, ושתיהן טובות מאד וחשובות מאד, יש בנו גם מזה וגם מזה – גם בגרות וגם ילדות. וזה בסדר שבתקופה אחת נהיה יותר בני 8 ובתקופה אחרת יותר בני 80, העיקר שרוב הזמן נהיה באזור שבו לנשמה שלנו באמת נוח, שבמקום שהיא באמת יכולה לצמוח ולהוציא לפועל את הכוחות הכבירים שבה. כשהדברים מתעדנים, הם נהיים מאוזנים, ומתוך כך – שמחים.
אז איזה גיל הנשמה שלכם החליטה שהיא נשארת בו לנצח, ולא משנה מה הגוף מספר?