התישבות

הגענו לפה בגלל היהודים, לא בגלל הערבים

כארבעה חודשים וחצי חלפו מאז הפרעות בעיר עכו ⋅ חודשים מתוחים בהם השקט חזר, אבל המבטים בעיניים מסגירים שאותו שקט הוא רק לכאורה ⋅ עיר הים והנמל בסערה שמחכה להתפרץ

דוד אולשבנג

דוד אולשבנג

טל כהן הוא יליד עכו וכיום מנהל התיכון בישיבת בני עקיבא 'אביר יעקב' נהריה. הוא נשוי לברכי, אותה הכיר בתנועת 'בני עקיבא' כשעבדו יחד כרכזים, וכיום עובדת כרופאת נשים בבית החולים כרמל בחיפה. לזוג שישה ילדים.
“נולדתי בשכונת וולפסון, השכונה שבה פרץ גל האלימות בחודש סיון האחרון", הוא מספר. "כמו לכל מי שגדל וחי בעיר הזאת, זה היה ברור שהפיצוץ הזה היה עניין של זמן והכתובת לגמרי היתה על הקיר, בדיוק כמו במהומות יום כיפור מלפני כאחת עשרה שנים. מי שהופתע ממה שקרה כאן – כנראה לא באמת גר בעכו", הוא אומר. "זה כמו ללכת על הר געש ולהיות מופתע כשהוא מתפרץ לך תחת הרגליים. הכל פה מאד נפיץ ומתוח. זה לא משנה איך קוראים לסיבה שגורמת לכך ומה הטריגר שהצית את הגפרור שהתלקח. מאז אותם אירועי יום כיפור אני משתדל להגיע לשכונה הזו, לעשות בה הליכות ולהסתובב, כי צריך שם נוכחות. לא צבא, לא שוטרים, פשוט נוכחות אזרחית פשוטה וברורה. במרכז השכונה קיים בית הכנסת של ישראל הצעיר' שהכיל בימיו הטובים בשנות ה – 70 וה – 80 מאות מתפללים וציבור אמוני נפלא. מאז סובלת העיר עכו בכלל ושכונת וולפסון בפרט מהגירה שלילית שבה מספר העוזבים את העיר גדול פי כמה מאלה הבאים לגור בה.

"אחרי שנים שבית הכנסת עמד שומם, הפך המקום לבית מדרש 'חיי עולם' עם אברכים הלומדים את תורת ארץ ישראל בראשות הרב קובי דנה שהגיע מהישוב עלי ובא להתגורר עם משפחתו באחת השכונות המורכבות בעיר. מסירות נפש כפשוטו. בית מדרש זה מצטרף לעשייה התורנית של גרעין 'ברכת אליהו', מדרשת הבנות של משפחת מזרחי, של ישיבת ההסדר, של גרעין אומץ, של מכינת 'אבנר', ושל עוד כוחות חשובים החוברים ויונקים ממקור כוחו של הנוער הנפלא מסניף בני עקיבא בעיר ומהמשפחות המקומיות שבעוז רוחן ושעל אף יכולתן לעזוב, הן מעולם לא וויתרו על העיר הזו.”

כהן מדגיש כי האוכלוסייה המתגוררת בשכונת וולפסון בשלושים השנים האחרונות, כמו בכל האזור המערבי של עכו, הינה ברובה המוחלט אוכלוסייה ערבית בעקבות מגמה שמתעצמת במקביל לעזיבת המשפחות היהודיות. הוא מציין שחוסנה החברתי של האוכלוסייה והחתך הסוציואקונומי שלה הינו נמוך במיוחד ומאופיין במשפחות רווחה רבות וגם במשפחות מעורבות בהן יהודים וערבים נישאו אלו לאלו. "עם זאת, חשוב מאוד לדעת שעדיין ישנן לא מעט משפחות יהודיות הגרות בשכונות אלו כדוגמת שכונת וולפסון", הוא אומר. בין תושבים אלו ניתן למצוא קשישים, ניצולי שואה, 

עריריים הגרים בגפם ומשפחות מוחלשות על קו העוני. "זה כבר שנים שהעיר עכו מקבלת דימוי אפרורי, חסר חיות וללא מענה לדור הצעיר. בשעה שבע בערב העיר כבר מתרוקנת, הרחוב הראשי שומם ומי שמחפש לבלות יעדיף לצאת לנהריה או לקריות". 

על פי כהן ההתנכלויות של הערבים אינם תופעה חדשה. "בטח שלא ההצקות, הקללות והגנבות", הוא משתף. כהן עצמו היה עד לתופעות קשות שהמזעזעת שבהן היתה כשראה נערים ערבים עושים את צרכיהם על קשישה יהודייה. אולם הוא סובר כי הדבר ששבר את המאזן באירועים האחרונים היה אופי המשתתפים בהם: "פתאום רואים שהפורעים אינם רק בנים צעירים המשולהבים וצמאי דם, אלא גם נשים ואנשים בגילאים מבוגרים".

"כמי שהשתדל לספוג את השקפתו האמונית בישיבת 'שבי חברון' אצל מו"ר הרב בלייכר, ברור לי שאין מנוס מלהביט על כל המציאות הזאת בראייה רחבה ובאמונה עמוקה. מי שרוצה לטפל בכמה נערים פורעים בעכו מבלי לראות את התמורות שהעולם כולו עובר דומה למי שמשתיק כאב שיניים עם אקמול במקום לעשות טיפול שורש", הוא אומר. "מי שמסרב להכיר בצימאון של האנושות כולה לבירור דתי ולחתירה לניצחון לאומי, טומן את ראשו בחול וסופו שימצא את עצמו מחוץ לכללי המשחק. בדיוק כמו תנועת התשובה בעם ישראל שבה רואים בבירור דור שלם של תחיה לאומית ואמונית המחפש אחר מקורותיו ואחר צור מחייתו, כך גם בדיוק קורה באומות העולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. לא בכדי כמות הגברים המוסלמים ה'עולים' למכה והנשים העוטות רעלה, עולה בצורה חדה ביותר. לא בכדי יותר ויותר בתי ערבים מעטרים את הכניסה לבתיהם בציור או בתמונת האבן השחורה 'הכעבה' כעין שבועת אמונים לדתם וסמל לאומי למגמתם. הדבר נכון גם אצל הנוצרים. בילדותי הייתה כנסייה ליד הבית שהיתה נטושה במשך שנים. היום המקום שופץ לראווה ומוצף במסיונרים הדוקים. נדמה לי שהמסר מספיק ברור והתשובה לבעיה זועקת מאליה”.

אתה לא מפחד על חיי ילדיך?

“אני גר בשכונה מעורבת וב"ה ילדינו יותר פטריוטים מאיתנו. הם לא מוכנים לעזוב את עכו. כן צריך יותר לפקוח עיניים, כן צריך זהירות מוגברת, אבל ההבנה היא שלא מפסיקים: לא מפסיקים ללכת לבני עקיבא, לא מפסיקים לצאת לריצה בלילה, לא מפסיקים לפקוד את רחובות העיר ובטח שלא סוגרים את בתי הכנסת".

כהן מדגיש שהדבר הכי פחות תורם הוא שימוש בסיסמאות ריקות מתוכן שלרוב גם יוצרות יותר נזק מתועלת. "עם קריאות 'מוות לערבים' לא מנצחים במלחמה ועם הכרזה על 'חרם כלכלי על הערבים' לא פותרים שום בעיה", הוא אומר. "אולי אותו ערבי שקראת היום להרוג אותו הוא בעצם אותו פראמדיק ממד"א שהציל את חייך אתמול בתאונה? אולי המוכר הערבי במכולת שרצית להחרים היה האיש הטוב בסיפור וזה ששמר על הזקנה שרצו להרביץ לה באותם פרעות? חשיבה רדודה, מכלילה וריקה מעולם לא שירתה שום דבר חכם. ממתי נקמה עיוורת הפכה לסמל יהודי?! באופן כללי עלינו לדעת שהעיסוק באחר, בשונה וברע אינו פתרון לבעיה ובטח שלא מתכון לניצחון. אחד הביטויים שנדושו שוב ושב בפרעות האחרונות היה ה'משילות' – להיכן נעלמה המשילות? רק שבמקום לברר את המשילות שלנו כעם היושב בארצו ברחנו לבירור המשילות של הסובבים אותנו תוך חיפוש מוגנות, תירוצים וקצת נחמה על כבודנו האבוד. השאלות שנשאלו על תפקודה של המשטרה, מקומו של הצבא ונוכחות הרשויות יכלו להיות כמעט לא רלוונטיות בשעת משבר אם היינו מעמיקים בזמן השגרה בבירור תפקידנו כחברה וכעם.

"צריך לשאול מי אנחנו ולא מי הם. כשנדע מי אנחנו – בעלי הבית – הם כבר יבינו לבד מי הם, וכדברי דוד בן גוריון, לא חשוב מה יגידו הערבים, חשוב מה יעשו היהודים”.

בסופו של דבר, הוא טוען, זהו סיפור של עיר הנלחמת על עתידה וסיפור של אומה הנאבקת על מקומה ותפקידה. "בכל רגע נתון יכולים דברים להתפרץ שוב ולגרום להסלמה. זו המציאות בעיר הזו, יש המון דברים מורכבים ורבדים שונים. יש בה מתח תמידי. החיים מורכבים יותר מאשר רעים וטובים. אנחנו צריכים להסתובב בעיר אבל לא כבריונים, אלא כבעלי הבית. משילות לא קונים במכולת, אם אתה מאמין שאתה בעל הבית אז תפסיק להתנהג כמו אחרון האורחים".

 

תסמין האישה המוכה
רעות גץ היא מנהלת הגרעין התורני בעכו, נשואה לאחיקם, ראש מכינת “אבנר” – מכינה קדם צבאית בעיר, ואם לשמונה.
“הגעתי לעכו לפני שבע שנים וחצי שנים לאחר שגרנו בדרום והקמנו שם את יישוב ‘שלומית’”, היא מספרת. “בעלי קיבל טלפון מהרב קובי דינה מהגרעין התורני בהצעה להקים את המכינה. באנו לראות את עכו והגענו לוולפסון שהוא אזור מעורב וכולל שכונה מורכבת. כשחזרנו חזרה ראיתי שבעלי נדלק על המקום. לי היה קשה, אמרתי לו שכעת אנחנו גרים בקראוונים ובחולות, טוב לילדים וזה לקחת אותם מגן עדן לגיהינום”, היא צוחקת, “אני יכולה להגיד היום שזה לא גן עדן ולא גיהינום”.

לפי דבריה בעכו ישנם 70 אחוזים של יהודים ו- 30 אחוזים של ערבים וככל שמתקדמים לעבר העיר העתיקה אחוז היהודים בשכונות יורד. הגרעין בעכו, שמכיל כ – 200 משפחות, הוקם לפני 24 שנים ומעורב בעשייה חברתית במגוון רחב של תחומים בעיר: ישנו מרכז חסד גדול שמחלק בכל שבוע כ – 400 מנות מזון, כולל אברכים של הגרעין בשכונת וולפסון, מתבצעות פעילויות בבתי ספר ובגנים, ואירועי תרבות יהודית סביב לוח השנה.

“כל משפחה שחיה פה משנה את התפיסה בעיר ומגבירה את המעורבות החברתית”, אומרת גץ. “הגענו לפה בגלל היהודים, לא בגלל הערבים. הגענו כדי להרבות בחיים יהודיים, בחסד, בתורה”.

עכשיו שקט ברחובות?

“יש פער גדול בין מה שהיה לפני שלושה חודשים לבין עכשיו אבל אני לא יכולה להגדיר את זה כשקט. אני גדלתי בירושלים ואני חושבת ששם זה מאד שונה כי בירושלים אתה מרגיש את השנאה במבטים, גם אם לא קורה שום דבר מרגישים איום. המצב הזה לא היה ככה בעכו וכעת התחושה השתנתה והיא לא טובה. לפני הפרעות חשתי יותר בטיחות, היום אני קצת חוששת ללכת אפילו ליד ילדים בני 10 שמשחקים בכדור, הם מקללים בערבית ואני לא יודעת אם אולי יבעטו בי.

“אנחנו גרים באזור של רוב ערבי שפעם היה בו רוב יהודי. בבניין שלנו יש 20 משפחות ערביות ו – 4 יהודיות. את מרגישה את האיבה. אוירה שברגע יכולה להידלק שוב. צריך להתכונן להתלקחות הבאה על ידי לחץ ציבורי, תביעה מהרשויות לטיפול באלימות, ובעיקר – לא לטמון את הראש בחול”.

לאחרונה יש הרבה ביקורות על הגרעינים התורניים.

“מאז הקמת הגרעין יש נטייה גדולה להציג את הגרעינים התורניים בערים המעורבות כמי שבאים להילחם ולהדיר, וזה עיוות המציאות בצורה בוטה. באנו לחיות. אנחנו רוצים להמשיך את הערך הציוני ולהביא יהודים לאזור שהיה מלא ביהודים וננטש. כל שאנחנו עושים הוא בהפצת אור, ולא הפוך. בעכו אני לא קוראת לזה דו קיום אלא חיים משותפים, והיו לנו יחסי שכנות טובים. . חשוב גם לדעת שאנחנו מפעילים פרויקטים עבור החברה הערבית, קו החסד מחלק מנות גם למשפחות ערביות ויש לנו מתנדבים ערבים. כל כמה שנים יש התלקחות כזו ואנו טומנים את הראש בחול, והעירייה מנסה לכסות על זה. אין מספיק תביעה מהצד הערבי ללקיחת אחריות ולגינוי האירועים, וזו הדרישה שלנו מהמשטרה, מהעירייה ומבית המשפט. אנחנו מתעסקים בצד היהודי ולא הערבי. מה שקורה הוא תסמין האישה המוכה שנאשמת בזה שהיא חוטפת אלימות. התפיסה הזו צריכה להשתנות”.

מלחמת העצמאות 0.2

יאיר קראוס הוא עיתונאי שעוסק בתקשורת משנת 2006, מסקר את תחום הבריאות והסביבה וכתב הצפון של עיתון "מקור ראשון". הוא גר בעכו מזה שש שנים ומהווה חלק מהגרעין התורני. 

"אני הקול היחיד שמספר לציבור מה קורה בעכו", הוא אומר. "אין שום עיתונאי שסיקר את המצב תוך כדי הפוגרומים בעיר ולאחריהם".

קראוס מפרסם באופן תדיר ושוטף בטוויטר שלו וב'מקור ראשון' עדכונים חיים ממה שקורה בעכו. "אני מפרסם כי לאנשים אין שום מושג מה קורה כאן בעיר ומה מצפה גם להם ברחבי המדינה, אם נמשיך לטמון את הראש בחול. אני רואה זאת כמשימה של הצלת חיי אדם. יש נסיון לשכתב את המציאות וההיסטוריה שהיא בסך הכל בת ארבעה חודשים וחצי, ולספר סיפור שלא היה. יש גם ניסיון להאשים את הגרעין התורני, הממשלה, המשטרה והיהודים. כולנו מחפשים את האשמים ולא מכירים בכך שהרקע לפרעות היה לאומני. צריך להכיר בכך שהאירועים הקשים שחווינו ברחבי המדינה במהלך פרעות שומר החומות היו יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות השנייה של מיעוט בחברה הישראלית שרואה בעצמו פלסטיני ונלחם נגד ישראל של 1948.

"לא מספרים שהיו פה מאות ואלפי ערבים שיצאו לשחוט, לרצוח, לבזוז, להרוס, להרוג בידיים חשופות יהודים. אמנם אלו לא הרוב בחברה הערבית אבל יש פה כמות לא מבוטלת של אויב וחייבים להילחם בו ולגלות משילות וריבונות. ליצור בריתות עם מי שהוא לא אויב בחברה הערבית, אלו הם הרוב. אחרת אנחנו נהיה במרחץ דמים בסיבוב הבא".

בעיר היפה והתיירותית ישנו גם את מלון עכותיקה – מלון בוטיק הממוקם בסמטאות עכו העתיקה ונותן חווית אירוח מיוחדת במינה. המלון נשרף בתוך גל ההתפרעויות ועבר שיפוץ מחודש ומיוחד.

קראוס סובר שאנחנו חיים במדינה כמיעוט נרדף: "אנחנו רוב שמתנהג כמו מיעוט נרדף, וזה לאורך כל החיים פה, מאז הקמת המדינה. אנחנו לא מגלים משילות וביטחון, מפחדים מהמיעוט הערבי כאילו הוא השולט ובעל הבית, הוא מכתיב את הנרטיב ואת הסיפור. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור של מדכא ומדוכא ומתעלמים מכך שיש ציבור לא קטן, אבל גם לא רוב, שלא רוצה בקיומנו. אנחנו מספרים לעצמנו שהסיפור והוויכוח עם ערביי ישראל הוא משנת 67', אבל ערביי ישראל, בדגש על הפלסטינים, מדברים על וויכוח מ – 48'. כלומר הם רוצים מדינה בלי העם היהודי כאן. זו מלחמה. הם הסתובבו פה ובכבישים ברחבי הצפון והמדינה במשך ימים וחיפשו להרוג יהודים, חיפשו להרוס, עשו לינצ'ים, ולמחרת התעוררנו כאילו כלום, מתחבאים בעולם דמיוני שבנינו לעצמנו. גם במשטרה אין שום הסקת מסקנות והיערכות ליום הבא שבו תינתן הרשות למשחית להשחית".

חושב שהיום הזה יהיה בקרוב?

"זה יהיה, אין לי שום ספק, כי הם ניצחו. בעכו הם מסתובבים כמנצחים. ככלל יש שקט ויש ביטחון לכאורה, אבל אתה ישן פה כל יום עם האויב. במהלך ימי הפרעות, האויב הלך עם מסיכות ולא היה אפשר לדעת מי הוא. רוב המשתתפים באירועי הטרור כאן לא נעצרו ולא יובאו לדין. יש לי הרבה חברים טובים מהמגזר הערבי בעכו והם לא היו בין רעולי הפנים שהסתובבו ברחובות, אבל מי הם הפורעים אין לי מושג – זה יכול להיות כל אחד שאני לא מכיר ועובר לידי ברחוב".

אתה סומך עליהם?

"על חבריי אני סומך. והם גם סומכים עליי".

קראוס טוען כי התקשורת הכללית מספרת סיפור שמתנגש עם הסיפור שהיה בשטח. "יש פה חבית נפט מבעבעת מתחת לפני השטח, ומי שלא נחשף לדברים נתון בהכחשה למה שקורה כאן", הוא אומר. "התקשורת לא מספרת את הסיפור הזה אולי בגלל פחד, אולי בגלל שיח פרוגרסיבי של מדכא – מדוכא. גילינו לצערנו ולבושתנו שבשמאל יש גם כאלו שהבהירו כי הם בצד של הערבים ומנהלים קמפיינים נגד הגרעינים התורניים בטענה שהם היו הקטליזטור לפרעות כי הם נישלו את הערבים מהשכונות. זו עלילת דם, הם מכשירים באמירות האלו את שפיכות הדמים ומתירים את דמי ואת דם חבריי".

המשטרה, אומר קראוס, מגלה רפיסות גדולה בהתמודדות מול החברה הערבית. "אני לא סומך עליה באירוע הבא, אני חושש לחיי האנשים בערים המעורבות ולא רק בערים המעורבות אלא גם בכבישי הגליל, הנגב, הצפון והדרום. צריך לזכור שהמהומות בערי ישראל אירעו בצל מבצע 'שומר החומות' ברצועת עזה וההסתה בהר הבית. בפעם הבאה שנמצא עצמנו בעימות מול האייבים שמעבר לגבול, הגברים ייקראו למילואים, ויעזבו את הבתים ויצאו לחזית, הפורעים ישתוללו שוב ברחובות ומי יגן על הנשים והילדים שיישארו מאחור?".

נשמע קיצוני.

"בפרעות הסתובבו מאות פורעים ערבים ברחובות במרכז העיר עם מבט משולהב ועיניים רושפות שנאה ורצון לדם יהודי. ילדים ונשים הסתתרו בתאי שירותים נעולים ובארונות והגיפו את התריסים, והגברים עלו לגג לתצפת. למה שזה לא יהיה דומה באירוע הבא? אני מקדיש את חיי כדי למנוע את זה, את שפיכות הדמים הצפויה וזה אפשרי, זה לא מחוייב המציאות. אני פשוט רואה מה היה בעבר ואומר מה יהיה בעתיד. אם המדינה לא תפעל ולא תחליט שעל היהודים להתנהג כאן כמו רוב ולא שוב כמו בעבר, כמיעוט נרדף".

אתה לא מפחד לחייך?

"אני לא מפחד ולא עוסק בכך כלל, יש לי שליחות. אני מספר את הסיפור האמיתי ורואה בכך מעשה של הצלת חיים. בשמחת תורה המשטרה, עד שעתיים לפני החג, לא אפשרה לנו כמו תמיד לרקוד ברחובות העיר עם ספרי תורה כדי שהדבר לא יעורר פרובוקציה – חברים שלי לא סיפרו לי שהיו כמה אירועי יידוי אבנים כלפי התהלוכה, כדי שלא אפרסם זאת והמשטרה תתלה בכך ותאסור את קיום שמחת התורה ברחובות העיר בשנה הבאה. רב העיר – הרב יוסף ישר וחברי מועצת העיר נפתלי -רזניקוביץ ורפי לוזון, היו צריכים לנהל מלחמה מול המשטרה כדי שלא ימנעו מהיהודים לצעוד בעיר. אנחנו חיים כמו מיעוט נרדף, ככה חיינו בגולה. 

"עכו היא עיר מדהימה, עיר חוף, בעלת תיירות ונגישות למרכז, והיא חייבת עוד חיזוק של אנשים שיבואו לגור בה. לא כי צריך להציל אותה, אלא כי זו עיר טובה וצריך לגור בה. כשבאים להקים את אביתר יש עשרות משפחות ברשימת המתנה. כשעכו צריכה חיזוק לדמוגרפיה בעיר, אין ביקוש. העיר צריכה אנשים נורמליים. אנחנו לא באים להציל ולתקן את עם ישראל, אנחנו באים לחיות פה חיים נורמליים, טובים ויפים. יש פה הטבות מס וחוף ים, חיים קהילתיים עם קהילה תומכת ואוהבת של גרעין אומץ. האירועים האלה לא צריכים להחליש אותנו. נכון, יש פה מורכבות אבל צריך להיענות לאתגר הזה ולדרוש מהמדינה להגן עלינו ולהבטיח את החיים שלנו בבטחה ובשלום בעיר. כולנו  צריכים לפקוח את העיניים – היו אירועים לאומניים אלימים בהרבה מקומות בארץ ולא רק בערים המעורבות. צריך לדבר על זה, לא ממקום של פחד אלא מתוך ריאליזם ודרישה לתיקון. אני מאמין שגם בחברה הערבית רוצים שנתנהג כמו רוב, שנגלה משילות וריבונות. כשאנחנו חלשים ומתנהגים בתודעת מיעוט נרדף, מי יאמין ויבטח בנו, מהחברה הערבית, שנגן עליו מפני גורמי הקיצון שפוגעים בראש ובראשונה בהם?". 

עוד במדור זה

העץ של יוסי דגן, הרב שמואל אליהו ואדיר זיק ז"ל בשא-נור

העץ של יוסי דגן, הרב שמואל אליהו ואדיר זיק ז"ל בשא-נור

ראש מועצת שומרון יוסי דגן ביקר ביישוב שא-נור, וחזר לעץ…
״ההתעוררות הציבורית בכוחה לתת כח לממשלת ישראל מול אומות העולם״

״ההתעוררות הציבורית בכוחה לתת כח לממשלת ישראל מול אומות העולם״

חצי שנה עברה מאז המבצע של תנועת נחלה וגרעיני ההתיישבות…
הדור הבא של הקהילות בישראל

הדור הבא של הקהילות בישראל

לפני כשלושה שבועות צוין יום פטירת הרב אלישע וישליצקי זצ"ל…
״כולם מבינים שחייבים לחזק את ההתיישבות״

״כולם מבינים שחייבים לחזק את ההתיישבות״

אנחנו משוחחים בשעת בוקר מוקדמת יחסית, ממש בשיאו של משבר…
״שינויים גדולים לא קורים ביום אחד״

״שינויים גדולים לא קורים ביום אחד״

ביום חמישי בלילה בסוף השבוע שעבר עלה גרעין של משפחות…
סקר: %81 מרוצים מהמגורים בשומרון

סקר: %81 מרוצים מהמגורים בשומרון

על אף האיומים הביטחוניים והמדיניים, 81% מתושבי השומרון מרוצים מהמגורים…
לבנות את מגרון במעלה ההר

לבנות את מגרון במעלה ההר

מכתב גלוי למר אלישע ירדשלום וברכה.אינני מכיר אותך באופן אישי…
החיילים האלמונים של רמת מגרון

החיילים האלמונים של רמת מגרון

פעם ראשונה שהייתי ברמת מגרון הייתה לפני שנה וחצי. הגענו,…
קול רנה

קול רנה

ביום שישי כ"ב אב תשע"ט יצאו הרב איתן, דביר ורנה…
מצרפת לשומרון

מצרפת לשומרון

בערב שבת האחרונה הסתובבתי עם בעלי ביישוב רבבה וראיתי שלט…
בניגוד לתוכניות משרד ראש הממשלה: יחידות דיור אושרו בישוב עלי

בניגוד לתוכניות משרד ראש הממשלה: יחידות דיור אושרו בישוב עלי

ועצת התכנון העליונה היא הגוף שמאשר את הבניה ברחבי יהודה…
מהיום הראשון ועד לאחרון - כך קם ישוב חדש

מהיום הראשון ועד לאחרון - כך קם ישוב חדש

יום ראשון כ׳ באייר התשפ״א חוזר מוקדם מהעבודה כדי להתארגן…
כך הפכו ישובי גב ההר לבטוחים בישראל

כך הפכו ישובי גב ההר לבטוחים בישראל

01תנו לי לנפץ מיתוס רגע. זה אמנם קרה לאט אבל…
הנגב - מה הימין צריך לעשות

הנגב - מה הימין צריך לעשות

01הפרחת השממה בנגב, כמו גם ייהוד הגליל ויישובו, הם חלק…
מלחמה חד צדדית

מלחמה חד צדדית

01המערכה על יהודה ושומרון נמצאת בשיאה בימים אלו.תקציבי עתק מוזרמים…
משטרה בורטיגו

משטרה בורטיגו

01 "מה לעשות, אין למשטרת ישראל אפשרות לאבטח כל בית…
Scroll to Top
גלילה למעלה