בשדה התעופה, המאבטח הביט בי ושאל את השאלה שכל נוסע מכיר: "מישהו נתן לך משהו להעביר?".
כולם עונים מיד לא, וממשיכים הלאה. אבל פתאום חשבתי: איזו שאלה עמוקה זו, בעצם. כי האמת היא שכל אחד מאיתנו קיבל משהו להעביר. ידע. השראה. ניסיון חיים. עידוד. מילה טובה. השאלה היא רק מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה.
והשבוע, בבנייני האומה בירושלים, המסר הזה קיבל משמעות חדה ומרגשת. אלפי אנשים התכנסו לציון רגע היסטורי: 2,000 תרומות כליה מחיים בישראל. מגדלור מוסרי בוהק שאפילו ספר השיאים של גינס, שמסיבות אנטישמיות במשך חודשים סירב להכיר בהישג הזה, נאלץ לבסוף להרים ידיים מול עוצמת האור.
הסיפור הזה מתחיל באדם אחד – הרב ישעיהו הבר זצ"ל. אדם שסבל מאי-ספיקת כליות וחייו ניצלו בזכות תרומת כליה מחבר, אבל הוא החליט שלא לשמור זאת לעצמו. אחרי שבמהלך טיפולי הדיאליזה הכיר נער בן 18 שנפטר לפני שמצא תורם, הוא החליט שהמציאות האכזרית הזו חייבת להשתנות. הכאב הזה הפך בו לאש גדולה, והא הקים את ארגון 'מתנת חיים' – עמותה שהפכה את ישראל למובילה עולמית בתרומות כליה מן החי.
הרב הבר כבר איננו, אחרי שנפטר במגפת הקורונה, אבל הרכבת שיצאה לדרך לא נעצרה. היום אשתו, רחל, לא רק זוכרת אלא ממשיכה את דרכו, ומובילה את מפעל חייו בעוצמה, באהבה ובאמונה גדולה.
וכאן בתמונה, יש כבר שיא על גבי שיא:
בני זוג ששניהם תרמו כליה: 6 זוגות ורק 12 כליות.
זו כבר לא סתם נתינה – זו תרבות של חסד. תרבות של עם קטן עם לב ענק, שמאיר את העולם. ומאז שנאמר לאברהם אבינו "וֶהְיֵה בְּרָכָה", אנחנו ממשיכים את המשימה הזו בכל הכוח.
ויודעים מה, אולי גם יש פה רמז עדין שניתן לנו משמים: הרי אלוקים ברא אותנו עם שתי כליות, למרות שהגוף מסתדר היטב עם אחת. כאילו הוא אומר לנו: יש לך משהו שאתה לא אמור לשמור לעצמך. עודף של טוב. של אור. למה לשמור אותו לעצמך? תעביר אותו הלאה…
אז נכון, לא לכל אחד מתאים לתרום כליה, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו להעביר: מילה טובה. הקשבה. עידוד. יד מושטת. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להציל חיים או להרים אדם שמרגיש מרוסק או לרפא לב שבור.
אז רגע לפני שאתם ממשיכים במרוץ היומי, עצרו רגע ושאלו את עצמכם: מה נתנו לי להעביר היום? ■
