״תראה את המצב בציבור שלכם!״, אמר לי שכני החרדי, ״אחד מכל חמישה זורק את הכיפה. הדרך שלכם פשוט לא עובדת. אצלנו, לעומת זאת, כמעט כולם נשארים בפנים. מבחן התוצאה קובע!״
קשה להתווכח עם מספרים, אבל לפני הכול חייבים לבחון את הנחת היסוד: האם אחוזי נשירה מוכיחים כשלון של דרך? קחו לדוגמא את המורים. הסטטיסטיקה מלמדת שחמישית מהמורים החדשים פורשים תוך חמש שנים. האם זה אומר שלהיות מורה זו טעות? שהמקצוע לא ראוי? ברור שלא. הנתון הזה לא מעיד על ערך נמוך, אלא על אתגר גבוה. להיות מורה זו משימה קשה ותובענית, ואכן יש מי שמרגיש שזה גדול עליו. אך אנו מעריצים את מי שבוחר בשליחות של חינוך דור העתיד של ילדי ישראל.
וזה מחזיר אותנו לטענה על 'מכת הדתל"שים'. לפני שנבהלים מהמספרים וקופצים למסקנות, הנה ארבע נקודות שחייבים לקחת בחשבון:
1. למה הסיירת מדממת?
האמת היא שהדרך הדתית–לאומית אינה קלה ליישום. ההפך: היא המאתגרת ביותר מכל האחרות ודורשת שילוב מורכב בין תורה לבין חיים: צבא, אקדמיה, מפגש עם תרבות רחבה, שיתוף פעולה עם הציבור הכללי.בחברה החרדית, לעומת זאת, המסלול הרבה יותר סגור ומוגן: לא צבא, לא אוניברסיטה, לא מגורים ליד שכנים חילונים. "אנ"ש", לימוד תורה, כולל. הרבה פחות התמודדויות ואתגרים. זה קל יותר אבל השאלה היא: האם זה באמת מה שה' רוצה מאיתנו? שנחיה ב'בועה' מוגנת ונסתגר במקלט – או שנתמודד עם העולם כפי שהוא ובתוכו נקדש שם שמים?
הדרך הדתית–לאומית היא מעין מסלול של "יחידת קומנדו": חזיתי, תובעני, מלא חיכוך. וכמו ביחידות עילית – שיעור הנושרים והנפצעים גבוה יותר. א-ב-ל מי שמחזיק מעמד – ממלא בזה שליחות ענקית והתרומה שלו לבטחון ישראל היא בעלת ערך עצום. לטעון שהנשירה מוכיחה חולשה – זה כמו לומר שסיירת מטכ"ל פחות טובה מקורס פקידות, רק כי יותר קשה להחזיק בה מעמד.
2. נקודת הפתיחה שונה
בשונה ממערכת החינוך החרדית, שבנויה על סביבה הומוגנית ועל סלקטיביות מחמירה בתנאי הקבלה – מערכת החינוך הדתית–לאומית קולטת משפחות מכל סוגי האוכלוסייה: תורניות, מסורתיות ואפילו חילוניים שמבקשים להעניק לילדיהם חינוך יהודי וחיבור למורשת.
וכשאתה פותח את הדלת למגוון רחב יותר – טבעי לחלוטין שגם יהיו עוזבים רבים יותר. האם הוגן להשוות אחוזי נשירה בין כיתת המחוננים לכיתה רגילה? שתיהן יכולות להיות ברמה גבוהה, אבל אל כיתת המחוננים יתקבלו מראש רק תלמידים עם ממוצע 95 ומעלה, ולכן טבעי שהנשירה שם תהיה נמוכה. הכיתה הרגילה פתוחה לקהל הרחב והיא מעניקה לכל אחד הזדמנות, ולכן הגיוני שיהיו יותר נושרים. כשאתה מחבק את כולם – הסטטיסטיקה שלך בהכרח "מתלכלכת". וטוב שכך כי רק כך אתה מאפשר חינוך איכותי לכלל ילדי ישראל .
3. האנוסים החדשים
והנה האמת המושתקת: רבים בציבור החרדי היו רוצים לעזוב – אבל פשוט אינם יכולים. לעזוב את הבועה שאתה חי בתוכה ולזנק החוצה לעולם הסוער כשאין לך בגרות, אנגלית, ידע בסיסי במתמטיקה, הכשרה תעסוקתית – זה כמו לקפוץ ראש לנהר סוער כשאתה לא יודע לשחות. פחד אימים! תוסיפו לזה את המחיר החברתי העצום: נתק, נידוי, פגיעה במשפחה, קלקול שידוכים לאחים.
התוצאה: אנשים רבים 'מחופשים' ליראי שמים אדוקים – למרות שהם ממש לא שם מבחינה פנימית. יש כופרים מכף רגל ועד ראש – אבל ראשם עטור בשטריימל או מגבעת והם נראים כחרדים לכל דבר. סוג של 'אנוסים'. בסטטיסטיקות הם נספרים כחרדים, אבל בפועל מדובר בנשירה סמויה, שאינה מתועדת.
בציבור הדתי, לעומת זאת, הדלת החוצה פתוחה. מי שנשאר – נשאר מבחירה, לא מחוסר ברירה. כשמבינים זאת, המספרים על "הישארות" גורפת חרדית רחוקים מאד מהאמת.
4. קשור למרות הכול
חשוב להבין: רבים מהדתל"שים לא הופכים לאתאיסטים. הם מורידים כיפה – אך ממשיכים לעשות קידוש בשבת. מגדירים עצמם כעוזבים - אך רושמים את ילדיהם לחינוך דתי. לכאורה נטשו את הדרך, אבל למעשה עדיין מרגישים שייכים.
ודווקא כאן נחשפת העוצמה האמיתית של הדרך הדתית-לאומית: היא מספיק רחבה כדי להכיל חלקיות, מורכבויות, ספקות וחיפושים אישיים. מי שהתרחק – לא נדחה אוטומטית החוצה. הוא עדיין יכול להישאר מחובר, במינון שמתאים לו כרגע.
בציבור החרדי, לעומת זאת, המשוואה חדה: או שאתה לגמרי בפנים – או שאתה לגמרי בחוץ.
הפתיחות המאתגרת
ואחרי כל זאת, גם אם מספרי העוזבים אינם הוכחה לכשלון הדרך, תמיד יש מקום לחשבון נפש פנימי ולשיפור.
לפתיחות שהציבור הדתי-לאומי גאה בה, ובצדק, יש עלויות עצומות. אך לפעמים היא מתרחבת למקומות מוגזמים: לוקחים את הטוב והרע יחד, מבלי לסנן. הנתון מדבר בעד עצמו: ב-75% מהבתים הדתיים האינטרנט כלל אינו מסונן, אלפי ילדים כבר בגיל צעיר מקבלים מהוריהם סמארטפון והמוני בני נוער צורכים בקביעות דרך המסך עולמות תוכן רחוקים מאד ממה שהם גדלים עליו בבית. האם זו באמת פתיחות נכונה?
וכך גם ערך ההכלה, שיש לו בוודאי מקום חשוב וחיובי – האם הוא לא מתרחב לפעמים לנתינת לגיטימציה, או לפחות להתייחסות בסלחנות והבנה, לתופעות שהיו צריכות לעורר דאגה אמיתית?
אין בכך קריאה לסגור את הדלת, אלא דווקא הזמנה לדייק: כדי להמשיך להיות פתוחים לטוב שבעולמו של הקב"ה, ולהכיל את כולם מתוך אהבה אמיתית – צריך בהירות ערכית, ידע מה הגבול ואומץ להגיד "לא" כשצריך.
אז לסיכום:
מה באמת מספרים לנו המספרים?
המספרים לא מספרים על כישלון הדרך – אלא על הקושי של הדרך הנכונה. וזו לא בחירה שלנו. זו הדרך שהתורה מתווה: הקב"ה לא ביקש מאברהם להסתגר באוהלו, אלא "לך לך" – אל המפגש עם עולם זר. משה רבנו לא התבדל מכלל עם ישראל למרות שראה את חטאיהם – אלא דווקא נאבק עליהם ובתוכם. וישראל לא נותרו במדבר, בגן עדן של מן ושליו – אלא נצטוו לכבוש את הארץ, ליישב אותה, ולפעול בתוכה. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". לא מעליהן ולא תחתיהן אלא בתוכן.
זו משימה קשה והיא דורשת מאיתנו דיוק מתמיד: שהפתיחות לא תהפוך לחוסר גבולות, וההכלה לא תהפוך ללגיטימציה. אך רק כך נוכל לקיים באמת את המשימה שהקב"ה הטיל עלינו לחיות בעולם הזה ולרומם אותו. ■
