01
הנה אופציה אחת להסתכל על המצב הפוליטי העכשווי בישראל: המחנה האמוני בראשות נתניהו ניסה להקים ממשלה ארבע פעמים וזה לא קרה. שלוש פעמים נכשלה הרכבת הממשלה ובפעם השלישית נכשלה הממשלה. אחרי ארבע מערכות בחירות, כאילו באין ברירה, פנה נפתלי בנט לשמאל הקיצוני והקים איתם ממשלה.
זו התזה שגורסת שהממשלה הזו הוקמה כאילוץ, רק בגלל הכרח השעה. הם נדחקו לקיר, סתמו את האף והקימו ממשלה עם פערים אידיאולוגיים, רק כי באמת לא הייתה אפשרות אחרת. ממשלת אין ברירה.
אבל יש עוד אופציה, עמוקה יותר. זו שמבינה שהקואליציה הזו ממש אינה חיבור כלאיים. רק במבט חיצוני היא נראית כמו ממשלת הפכים, ששריה זרים זה לזה. אבל בעצם הגוש הזה מאוחד ומהודק היטב. הכי מתאים להיות ביחד.
ואני לא מתכוון לפרשנויות שנפתלי בנט כבר אינו איש ימין והוא בדרך לחתוך להסכם מדיני. ההערכות האלה אולי נכונות, אבל בוודאי לא היו הטריגר להקמת הממשלה. אולי הגיעו בעקבותיו. כי ברגע הקמת הממשלה, בקיץ 2021 הנושא המדיני לא היה פקטור ובטח לא זה שלפיו נחלקו המחנות הפוליטיים בישראל.
זו באמת ממשלה שהיא אינה שמאל ואינה ימין, כי החלוקה הישנה פשוט מתה. אלא זוהי הממשלה הפרוגרסיבית הראשונה בתולדות מדינת ישראל. הקואליציה הראשונה שהצליחה להדיר את המחנה האמוני כולו מאז מהפך 77.
רבין ב-92, ברק ב-99, אולמרט ב-2006, הקימו ממשלות שמאל מדיני, אבל צירפו את ש"ס לממשלה ושמרו על הסטטוס קוו בנושא האמוני. שרון ב-2003 צירף את המפד"ל. אף פעם המחנה הפרוגרסיבי לא הצליח להקים ממשלה לגמרי לבדו. אבל הפעם זה קרה.
02
פעם באמת הייתה כאן חלוקה ברורה. אחרי שמתה החלוקה הישנה של מפא”י מול הרוויזיוניסטים והליברלים, התחלקה ישראל למחנה השלום מול המחנה הלאומי. אבל שמתם לב שכבר אף אחד לא משתמש במושגים האלה? מישהו קורא למרצ והעבודה היום מחנה השלום, או לליכוד וש”ס המחנה הלאומי? היום המאבק הוא בין המחנה האמוני לבין הפרוגרסיבי. מדינה יהודית מול מדינת כל אזרחיה.
לא סתם מי שפירק את מחנה הימין היה אביגדור ליברמן, עם מפלגתו ישראל ביתנו. וזה לא קרה בגלל כתבי האישום או החוקרים הפרטיים. הכל רק תפאורה לסיפור האמיתי. בסוף הממשלה הקודמת נפלה על נושא אזרחי, פשרת חוק הגיוס, וזה היה האיתות שהמאבק הוא בין סדר יום אזרחי לסדר יום יהודי.
לכן הח"כים של ימינה יושבים שם כל כך בנח. בנט כמנהיג הציונות הדתית הפוליטית הקים רחבה לפורמים בכותל והכיר בהם כזרם ביהדות, הזמין אותם לכנסת וערך לכבודם כנס רשמי של מדינת ישראל, מה שאפילו בן גוריון לא עשה. אם לא היה מגיע ללשכת נתניהו כיו"ר אופוזיציה, יתכן מאד שהיה משתלב בקלות ביש עתיד והיה היום השר לאיכות הסביבה או הגנת הטבע של לפיד. כל המפגש שלו עם הפוליטיקה האמונית היה תקלת עבודה, מבחינתו ובטח מבחינתה.
כשר חינוך ביקש להקים מינהלת חינוך יהודי במסגרתה יועדו תקציבי ענק לזרמים רפורמיים וקונסרבטיביים וגם סינדל בחירת רב ראשי ציוני רק כי לא היה זה הרב סתיו מארגון צהר. בכל היבט הוא קרוב הרבה יותר לאלעזר שטרן ושי פירון מלבצלאל סמוטריץ וציפי חוטובלי.
זה הדבק שמחזיק את הממשלה הזו ולכן היא מחזיקה מעמד. בנט תמך בזכויות לקהילת הלהט"ב (נושא מורכב מאד לכשעצמו, אבל בוודאי שאין אף לגיטימציה להכיר במציאות של אבא ואבא, אמא ואמא) והחליק בקלות את הכנסת הטיפולים לשינוי מין בממשלתו. רפורמת הכשרות או רפורמת הגיור הם מושא חלומותיו, בדיוק כמו שרוצה בהם תמר זנדברג.
03
עכשיו השאלה מה אנחנו עושים. ויש מה לעשות.
כי השורות האלה אינן נכתבות כניתוח פוליטי, אלא ניסיון לקריאת כיוון. כי אם נבין שהמאבק האמיתי כיום הוא על יהדותה של המדינה, נפנים שהגיע הזמן שנצא לרחובות – רגע לפני שיהיה מאוחר.