בחיי שרציתי לכתוב טור על פרשת השבוע בתקשורת, היא היא פרשת 'הליבסקינד מכה שנית'. לאחר שהעיתונאי קלמן ליבסקינד החליט בפעם השנייה בתוך זמן קצר 'לאפס' את אנשי התקשורת שבתוך הנגמ"ש ולהטיף להם. על הדרך, ממש כמו בטור 'גידולי הפרא' הראשון שלו, הוא משתלח גם בערוצי התקשורת שמהווים אכסניה לאותם עיתונאים: ערוץ 14, ערוץ הטלוויזיה היחידי בישראל שבו איש תקשורת ימני לא צריך ללכת כפוף, מפוחד וזהיר על מילותיו. גם רדיו גלי ישראל (גילוי נאות, עבדכם ויותם זמרי מגישים תוכנית יומית שם) הוזכר בטור שלא באופן תמים - והבלגאן החל.
גם אם לליבסקינד יש נקודות נכונות ביצירה שכתב, ולא ניכנס אליהן כרגע, ההכללה של הערוצים ושל גופי התקשורת הימניים היחידים שיש במדינה היא בזויה ועלובה. לא ניכנס לזה שאת תחקיריו של קלמן, שחלקם באמת מגיעים מהצד הימני, גופי התקשורת הללו מחבקים ומהדהדים וזוהי שאיפתו של כל עיתונאי, בטח ובטח לכזה שבא מהצד המקופח של המפה התקשורתית. שיא העליבות היא ההכללה שליבסקינד עושה כלפי כל גוף התקשורת, מקום שבו עיתונאים ופרשנים רבים כלל לא אחראים למה שאומרים חבריהם - ליבסקינד לוקח את היריבויות האישיות שלו עם אנשי תקשורת, ועל הדרך 'שורף' את כל המועדון.
אז בחיי שרציתי לכתוב על הטור, על כל דוגמה שנתן שם, על ברדוגו ועל ריקלין ועל שי גולדן וכמה חשוב שיש אלי ציפורי, אבל אז הגיע ביום שני איתות מחדשות 12: סקר שנערך במהדורה והזכיר לי את המלחמה החשובה באמת, מלחמה שקלמן אגב לעולם לא ינהל באותה חמת זעם ורטוריקה משתלחת.
בסקר נשאלה השאלה: "אם הבחירות היו נערכות היום, למי היית מצביע?" כשהמנחה דפנה ליאל צועדת לעבר הדמיית העמודות. הרגע הזה שבו לכל מועמד כמו נתניהו, לפיד, גנץ או אחר מוצמדת עמודה גרפית שמתחילה לעלות ולהציג את אחוזי התמיכה. זהו רגע ויזואלי מבוסס סוג של מתח (מתח קטן, לא צריך להגזים) שבסופו בדרך כלל מתקבעת התוצאה גם כסוג של ניצחון - במיוחד בשנים האחרונות כשהשאלה הספציפית הזו מייצרת יתרון בולט ועמודה גבוהה המתנוססת מעל שאר הפוליטיקאים.
התוצאות היו: נתניהו 34, לפיד 23, ואחריהם גנץ וסמוטריץ'. העמודה הגרפית של לפיד הציגה גובה של בערך פי חמישה משל נתניהו. טעות? שגגה? הנדסת תודעה? כל כך הרבה אירועים דומים קרו במהדורות החדשות, שכבר אי אפשר להאמין שלא מדובר באופציה השלישית. מנחה המהדורה, דני קושמרו, אומנם התנצל בשידור, אבל הנזק כבר נעשה והקיבוע כבר נוצר: תמונה אחת שווה אלף מילים, ואסור להתייחס ל'שגגה' שכזו בסלחנות. הרשתות החברתיות הגיבו במהירות, וכללו שלל 'שגגות' שכאלו לאורך השנים האחרונות - סקרים שבהם העמודות הגרפיות לא ייצגו את הפער לטובת נתניהו או לטובת הימין.
בספרו המצוין 'הסדנא להנדסת תודעה' מפרט חנן עמיאור את השיטות, את הטכניקות, את המניפולציות ואת שטיפות המוח שהתקשורת הישראלית יצרה כדי לקבע תודעה מסוימת. לצופה הישראלי הממוצע קשה מאוד להתחמק ממלחמת המוחות שהוא שרוי בה, והידיעה הבסיסית מאיזו פוזיציה מגיע כל פרשן אינה חזות הכול. גרפים מטעים, כותרות מעוותות, קמפיינים פותחי מהדורות והזזת אייטמים לסוף המהדורות הם רק חלק ממה שנקרא 'ניוז' בתקשורת הישראלית. רוצים דוגמה? זוכרים את הכלי 'בדיקת עובדות' שנשלף בנאומי נתניהו? שבו אחרי כל שורה בנאום מכשיר 'בדיקת העובדות' הבהיר לצופים כי עובדתית אותו ראש ממשלה אינו מדייק או משקר? היכן הוא אותו כלי עבודה מרתק? מדוע במשך שנת נפתלי בנט והבא אחריו שמכהן כיום לא רואים אותו?
לסיכום: קנו את הספר של עמיאור, דעו איך משחקים לכם בראש, ותגידו לקלמן שיבחר את המלחמות האמיתיות שלו. שלנו.