הרשת רעשה השבוע בעקבות סרט שיצרו שני ישראלים, והוצג בפסטיבל סרטים יוקרתי בחו"ל. הסרט מראה עדויות של חיילים שטוענים שאגב הפעילות של צה"ל נפגעים הרבה חפים מפשע.
יש הרבה מה להשיב לטענות של הסרט. ואכן גולשים רבים העירו שהסרט מוציא את דיבתנו רעה בגויים. ושהוא שקרי.
בתגובה, השיבו גולשים מהצד השני: "מה אתם רוצים? אתם בעצמכם אומרים שצריך לזרבב את עזה ושאין חפים מפשע בעזה. אז מה אתם מתלוננים שאומרים את זה?
לכאורה ממש פשוט. אבל אם זה כ"כ פשוט, ואנשי הימין אומרים בפירוש שהם בעד לא להשאיר נפש חיה בעזה – למה זוג הבמאים בחרו להביא עדויות חסרות פנים של חיילי מודיעין, ולא להביא את דברי אותם אנשי ימין שאומרים את זה בפירוש?
׆ ׆ ׆
יש סיבה למה יוצרי הסרט בחרו לא להביא את דברי אנשי הימין שאומרים במפורש שצריך לזרבב את כל עזה. הסיבה הזאת קשורה גם לעובדה הבלתי מקרית שיוצרי הסרט בחרו להציג אותו לא בפני מי שאמור לכאורה ללמוד את הלקח, אלא דווקא בפני מי שבכלל לא קשור לעניין. וכל זה כמובן גם קשור לשאלה למה כ"כ אכפת להם מאנשי עזה ולא אכפת להם למשל מאנשי העוטף, ועוד.
המציאות לא בנויה רק מעובדות יבשות. היא בנויה גם מהעין המסתכלת עליה. העין הזאת היא חלק מהמציאות.
היכולת לראות כי טוב היא חלק ממעשה הבריאה.
סרטונים של אנשי ימין הקוראים לזרבב את עזה, הם בהכרח גם סרטונים שמתייחסים לזרבוב עזה ביחס חיובי, ואף מסבירים למה זה נכון וחשוב. סרטון שמראה איש שמסביר שבעזה אין חפים מפשע מכיל את המסר שבעזה אין חפים מפשע. אז נכון, במאי יכול לגזור ולהדביק ולהראות חצי משפט ולהציג כל דבר באיזו עין שבא לו. אבל גם הבמאי הוא לא כל יכול, והוא לא לבדו הוא, והוא לא מלך עולם ולא לו המלוכה. יש לו גבולות.
׆ ׆ ׆
סרט של כמה פרובוקטורים הוא לא נושא שראוי להתייחסות בטור, ודאי שלא בשבת שובה.
הסרט הזה הוא משל. הוא מלמד עד כמה העין שבה אנחנו מסתכלים על המציאות יכולה לקבוע את המציאות.
כל הפרשה הזאת יכולה ללמד עד כמה ראיית המציאות נובעת מהפוזיציה, מהבחירה מה לראות ואיך לראות, ומהשאלה יחד עם מי אנחנו רוצים לראות עין בעין.
הכל נובע מהשאלה באיזה צד שהל ההסטוריה אנחנו בוחרים להיות, והאם בכלל אנחנו בוחרים צד בהיסטוריה, או שאנחנו חושבים רק על טובתנו ונוחותנו (בחירה שגם היא נובעת לא פעם מרצון להתחבר לצד מסוים בשיח, ואולי בהסטוריה).
׆ ׆ ׆
ואולי זה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים להפנים בעשרת ימי תשובה.
יש בעולם מציאות. מציאות שטוב ורע משמשים בה בערבוביה. מציאות שיש בה הרבה מאד על מה להודות, ושיש בה גם הרבה מאד מה לתקן.
השאלה היא האם אנחנו רוצים לתקן או שאנחנו רוצים להתלונן.
וכשאנחנו באים לתקן – אנחנו באים לתקן או באים להרגיש צודקים?
ולמי בדיוק אנחנו רוצים להראות שאנחנו מרגישים צודקים?
ואת הקלקולים של מי חשוב לנו להדגיש, וממי אנחנו רוצים להתעלם?
׆ ׆ ׆
ובאיזו עין אנחנו מסתכלים על העולם.
האם אנחנו חיים במקום טוב? מאד. לפני מאה שנה לא היתה לנו מדינה. עלינו באש בגולה. לא היה פלסטיק ולא היו מחשבים. רוב האנשים לא יכלו לחלום על מכונית. הם גם לא יכלו לחלום על מצב שיהיה להם בית של כמה חדרים, שפע גדול במכולת שהם יכולים להרשות לעצמם, מכונית, תוחלת חיים של 84 שנים, והם גם יוכלו להתלונן על יוקר המחיה.
אבל יש מי שיגיד שאנחנו חיים בעולם רע. למה? כי איש טוב רואה מה שטוב, ויש מי שרואה בזכוכית מגדלת מה שרע.
אנחנו חיים בסרט. ואנחנו אלה שנקבע איזה סרט זה יהיה.
שובה ישראל עד ה' א-להיך. ■
