הגרמנים נכנסו לבודפשט כשהיה בן 10, והורו לכל תלמידי בית הספר היהודי לחזור לבתיהם. בחודשי המלחמה הצליח לברוח מהגטו בעגלת מתים, ולהינצל בין השאר ממוות ביריות על גדת נהר הדנובה. כשעלה לארץ כנער התמודד עם עול פרנסת המשפחה והקים את חברת השיווק המצליחה ׳הנמל׳ • אליהו טרביץ, בן 90, הולך בכל בוקר לעבודה ומודה לה׳: ״אני מאושר שיש לי משפחה״
יש לי משפחה נהדרת, והם נותנים לי את כל העזרה שאני צריך. כל עוד אני בריא ויכול לתרום ולו במשהו זה נותן לי חיים
״גם אנחנו לא סיפרנו בהתחלה על מה שעברנו במלחמה. כששואלים אותי למה לא רציתי לספר – אין לי תשובה. פשוט לא רצינו לדבר. גם היום אני לא יודע להסביר למה לא רציתי לספר אז. אבל אחר כך זה נפתח״, כך מתאר אליהו טרביץ, ניצול שואה בן 90, את התהליך שעבר עד שהחל לספר את קורותיו במלחמה, תהליך שהריאיון הזה הוא חלק קטן ממנו.
אליהו נולד וגדל בבודפשט, בירת הונגריה. אביו היה סוכן בחברת ממתקים ואימו עקרת בית ותופרת לעת מצוא. אחותו הבכורה הייתה גדולה ממנו בתשע שנים, ואחיו התאומים קטנים ממנו בשנתיים. ״משפחה דתית כמו יהודים רגילים, עד שהתחילה השואה. למדנו בבית הספר היהודי עד שהגיעו הנאצים. שאר המשפחה המורחבת התגוררה בעיר אחרת, מדובר על סדר גודל של 70 נפשות. מהמלחמה חזרו רק שניים״.
אליהו מתאר ילדות רגילה. ״כל הילדים היו שובבים בגיל הזה, משחקים בבית ובבית הספר. הייתי בערך בן 10 כשהגיעו הגרמנים, ומאז כל המשחקים היו בתוך הבית – כי לא הורשנו לצאת לשחק. בגטו כבר היה אחרת״.
מה אתה זוכר מכניסת הגרמנים לבודפשט?
״היינו בבית הספר כשנכנסו הגרמנים יחד עם פאשיסטיים הונגרים. הם באו לבית הספר היהודי והחזירו את כולנו לבתים, הורו לנו מעכשיו להיות בבית. הם שילחו גם את המורים ואנשי הצוות – פשוט סגרו את בית הספר ויותר לא הגענו אליו. עד הגטו לקח זמן, הכול היה באופן הדרגתי״, מתאר אליהו.
אביו, ראש המשפחה, נלקח ראשון על ידי הנאצים: ״לקחו את אבא שלי לימי עבודה, ומאז הוא לא חזר. לאחר מכן בדקנו ונודע לנו שהוא נפטר במחנה בוכנוואלד בגרמניה״. במקביל, אחותו הבכורה הסתתרה עם נערות נוצריות, ואילו אליהו יחד עם אימו ואחיו הקטנים התגלגלו לאחד הבתים המוגנים בעיר.
בתים מוגנים היו בניינים שהוכרזו כשייכים למדינות ניטרליות אשר העניקו חסות דיפלומטית ליהודים. ממשלת הונגריה בחרה לשתף פעולה עם הרעיון למרות שחוקיותו הוטלה בספק, משום רצונה למצוא חן בעיני אותן מדינות – שוויץ, שבדיה, פורטוגל, הוותיקן ועוד. המדינות הנ״ל הנפיקו תעודות הגנה ליהודים, והן אפשרו למחזיק בהן להתגורר בבית המוגן. בבתים המוגנים שהו למעלה מ-30,000 יהודים, אשר למרות תעודות החסות (המזויפות לעיתים) היוו מוקד לפשיטות הכוחות הפאשיסטים ההונגריים וחוו תקיפות מצידם.
אלא שפעם אחת נלקחו אליהו ואחד מאחיו לגטו היהודי: ״הכניסו אותנו לגטו, בלי אימא ובלי כלום. רצינו בכל הכוח לברוח משם. ניסינו לברוח כמה פעמים אבל נתפסנו וקיבלנו מכות. לא הרמנו ידיים עד שעלה לנו הרעיון – באותה תקופה נפטרו הרבה אנשים בגטו, והוציאו את הנפטרים בעגלות רתומות לסוסים על מנת לקוברם מחוץ לגטו. אחי ואני קפצנו על שתי עגלות מתים שהיו בדרכן החוצה, התחבאנו בין המתים והתכסינו בברזנט עד שיצאנו מהגטו. מחוץ לגטו קפצנו מהעגלות ורצינו לחזור לבית המוגן, עם האישורים השוויצרים או השבדים״.
את הבית המוגן מתאר אליהו כ״חדר צפוף, אבל הם לא פגעו בנו שם״. בניסיונם לחזור אל הבית המוגן קפצו אליהו ואחיו על קרון חשמלית בהיחבא, היות ולא היה להם כסף לשלם על הנסיעה. שני ילדים יהודים תופסים להם ׳טרמפ׳ על רכבת ברחובות העיר הכבושה, עד שהגיעו לבית המוגן ולאימם.
אלא שהמצב בבית המוגן הלך והחמיר, וטבעת החנק סביבם התהדקה. אליהו ממשיך ומספר: ״היינו שם סגורים, עם הזמן התחילו גם משם לקחת אנשים לגטו, אבל אותנו לא לקחו. לא היה אוכל, היינו חמישה-שישה אנשים בחדר אחד. יום אחד אימא שלי הודיעה שאין לנו מה לאכול, ושלחה אותי לנסות ולהגיע לחברה נוצרייה שלה – על מנת לבקש ממנה אוכל״.
״הייתי הגדול, בערך בן 12, ויצאתי מהבית המוגן במטרה להגיע לחברה של אימי ולבקש ממנה אוכל עבורנו. כשיצאתי החוצה תפסו אותי הפאשיסטים ההונגרים. הם היו מובילים יהודים לנהר הדנובה ויורים בהם בתוך הנהר, כי כבר לא היה מקום בגטו. תפסו אותי והכניסו אותי לשיירה שהייתה בדרכה לנהר. הייתי לבד, סביבי מבוגרים, זקנים וילדים. הובילו אותנו לאט לאט, והאנשים סביבי ביקשו שאעזור להם עם הילדים ועם החבילות, אבל לא רציתי לעזור לאף אחד – היות והייתי מרוכז ברצון שלי לברוח מהתהלוכה הזו כמה שיותר מהר. בדרך עברנו גשר, ניצלתי את ההזדמנות וברחתי במהירות בתקווה שעד שהם יורידו את הרובים ויירו בי כבר אספיק להימלט. ברחתי וברחתי וברחתי שעות, לא ידעתי לאן אני בורח. נעצרתי כשכבר לא היה לי כוח יותר, והתחלתי לחזור לבית המוגן שמשפחתי הייתה בו. חזרתי בלי אוכל, אך חיי ניצלו״.
בבית המוגן שהו בני המשפחה עד לסיום המלחמה, ״היינו בבית כמה חודשים, עד שפתאום נכנסו הרוסים והגרמנים ברחו״, אומר אליהו. לאחר המלחמה התאחדו האם והבנים עם האחות הגדולה, אולם אבי המשפחה, כאמור, לא חזר.
אלו מחשבות עוברות בראש בתקופה הזו?
״זה זמנים אחרים, לגמרי. לנו היו גם מזל וגם מרץ, כי לא היה מי שיהיה במקומנו – אני הייתי האבא של שני האחים שלי״, מספר אליהו. ״כמה שפחות לחשוב, לא לחשוב. בהתחלה הניצולים שחזרו מהשואה לא רצו לספר על קורותיהם, אבל עם הזמן כשפתחו את ׳יד ושם׳ ביקשו שנתחיל לספר ולכתוב. אנחנו פה בארץ חיים עם הילדים שלנו, זה עולם אחר. אי אפשר לתאר מה עבר עם ישראל במשך שנות המלחמה וכמה מעט שרדו״.
כשיצאתי החוצה תפסו אותי הפאשיסטים ההונגרים. הם היו מובילים יהודים לנהר הדנובה ויורים בהם בתוך הנהר, כי כבר לא היה מקום בגטו
״ברור שלא חגגו לי בר מצווה״
״כשהשתחררנו הייתי בר מצווה, אבל ברור שלא חגגו לי. חזרנו לבית הספר בבודפשט, התחלתי ללכת לבני עקיבא. ב-1949 נפרדנו: אימי ואחי נשארו בהונגריה, ואני, שהייתי בן 16, ואח נוסף עלינו לישראל בכל מיני דרכים. ברחנו מבודפשט דרך איטליה ושטנו באונייה עד עתלית״.
אליהו נשלח לקיבוץ חדיד (שהתפרק, ה״ש), ואילו אחיו הקטן למד בישיבה בירושלים. לאחר כשנה הגיעה אימו לארץ, והמשפחה התאחדה. ״התחלנו לחפש איך להתפרנס בכל מיני עבודות. אני היחידי מבין האחים שלא למד לא בישיבה ולא באוניברסיטה, כי היה עליי לפרנס את המשפחה יחד עם אימי״, אומר אליהו כדבר מובן מאליו.
הייתה לך התלבטות אם לעלות לארץ ישראל או להגר לאמריקה?
״לא שאלו אותי וגם לא הייתה אפשרות לשאול, אבל ידעתי שאני רוצה להגיע לארץ ישראל – בגלל החינוך של בני עקיבא. הייתי בצבא, בבה״ד 1, אחראי על רכבים״.
בהתחלה היה לאליהו קשה לספר לדור ההמשך את שעבר עליו במלחמה. ״אנחנו לא סיפרנו בהתחלה. פשוט לא רצינו לדבר, אני לא יכול להסביר למה. אחר כך זה נפתח, והרבה מקומות הזמינו אותי לספר – גם היום, בערבי זיכרון בסלון וכאלה. הייתי הולך בעבר, אבל היום כבר יותר קשה לי. אני בן 90, זה לא פשוט״, הוא מוסיף בחיוך. לאליהו חשוב להדגיש כי דבריו תועדו ״רשמתי את הסיפור בזמנו, מישהו כתב את מה שאמרתי. גם הוצאתי ספר, והיום כל אחד מהמשפחה נחשף לסיפור״.
אליהו מסביר את חשיבות סיפור השואה לדורות הבאים, היות ולא נותרו ניצולים רבים: ״יש אנשים שרוצים לשמוע על מה שקרה בשואה, אבל היום קשה לשמוע מכלי ראשון – אלו הילדים ואפילו הנכדים של השורדים שמספרים את סיפורם. מקומות שרוצים לשמוע ממקור ראשון עוד מבקשים ממני לבוא ולספר. בעבר הופעתי בהרבה מקומות, היום אני מגיע לבתים פרטיים עם מעט אנשים, וגם זה כשמבקשים מאוד… הייתי בביקור בהונגריה כמה פעמים, לקחתי את כל הילדים והנכדים. חשוב לדעת ממה עם ישראל ניצל. קשה להאמין למה שהיה שם, וכמה מיליונים הלכו״.
עסק בינלאומי
לפני כ-40 שנה הקים אליהו את חברת השיווק ׳הנמל׳, והיום עובדים איתו שני בניו וארבעה מנכדיו. לשאלתי האם יש קשר בין ההיסטוריה האישית שלו לבין הקמת החברה המצליחה הוא משיב בשלילה. ״אין קשר. הייתי בצבא, השתחררתי והלכתי לעבוד בתור סבל בטחנת קמח. התחלתי בדברים קטנים – למכור דברים לחנות מכולת, ללכת לשווק לחנויות עוד לפני שהיו סופרמרקטים. לאט לאט פיתחתי את זה, ועם הזמן הצלחתי. הזמן עשה את שלו, שני הבנים שלי סיימו ישיבות ונכנסו לעסק, ועכשיו הם מפתחים ומגדילים אותו. יש גם ארבעה נכדים שעובדים פה..״.
מה שמייחד את אליהו מיתר בני ה-90, הוא העובדה כי הוא ממשיך להגיע מידי בוקר לעבודה. ״מה יכול לעשות בנאדם בבית מבוקר עד ליל? שילמד בישיבה אם הוא יכול, ואם יש לו עסק – שידע מה קורה בו ואיך לעזור. מה עוד יש? אין אישה, זה לא פשוט. אז אני עוזר במה שאפשר בעסק ותורם לבנייתו.
הרבה אנשים בגילי לא רק שלא הולכים לעבודה, הם לא חיים״, הוא אומר בקריצה. ״ב״ה יש לי משפחה נהדרת, והם נותנים לי את כל העזרה שאני צריך. זה מה שיש, חיים, כל עוד אני בריא ויכול לתרום ולו במשהו זה נותן לי חיים״.
במהלך הריאיון ממעט אליהו להזכיר את אשתו מרים, שנפטרה לפני כ-20 שנה. השניים היו נשואים 50 שנה וכאבו של אליהו עדיין ניכר. לשניים נולדו שני בנים ובת, ומהם נולדו 13 נכדים ו-32 נינים, ״ואני לא יודע כמה בדרך״, מחייך אליהו.
מה דעתך על טיפול המדינה בשורדי שואה?
״יש ויש. המדינה נתנה תשלום, לכל אחד סכום מסוים, אבל זה לא מספיק. יש גם כאלו שלא מצליחים לקבל את מה שמגיע להם. יש עורכי דין שמטפלים בזה, אבל גם הם רוצים להרוויח. אני מקבל תשלום אבל אני גם עובד. יש אנשים שאין להם פרנסה אחרת מלבד התשלום, או שאין להם משפחה תומכת. המדינה לא יכולה לשלם ללא הגבלה, אבל ברור שהמצב היום לא מספיק״.
לקראת סוף הריאיון רוצה אליהו לפנות לדור הצעיר ״יום השואה והלימוד על השואה חשובים מאוד. צריך להסביר וללמוד מה קרה, אסור לשכוח. אין ויכוח שזה חשוב מאוד לספר ולהגיד מה שאפשר. חשוב גם להסביר לילדים בצורה קלה ומתאימה״.
״אני מאחל לכל אחד שתהיה לו משפחה כמו שלי, שתהיה לו אהבה כזאת. אני מאושר על המשפחה הרחבה, אין כמו משפחה. אני מרגיש מאושר שיש לי משפחה, ואני לא צריך לחשוב על הדברים שעברתי בשואה. אני מספר את זה לכולם כדי שנזכור ולא נשכח לעולם, כדי שאסון כזה לא יישנה״. ■
