השבוע הסתחררו אצלי רגשות סותרים. החטופות השתחררו מידי שוביהן הרצחניים, וכמו כולם התרגשתי ושמחתי שמחה גדולה, וכמו כולם גם כאבתי את המחיר העצום והלא נתפס ששילמה מדינת ישראל: הפסקת המלחמה ובניית ארגון החמאס מחדש בשחרור אלפי רוצחים, בכמויות של סיוע בקרוואנים, דלק אוכל ועוד ועוד, ובזמן ארוך של שקט להתארגנות למלחמה הבאה.
כדי למנוע את העסקה הבזויה הזאת, איתמר ניסה ליצור ציר פוליטי שלא עבד, ואז איים שאם העסקה תעבור הוא וסיעתו יפרשו מהממשלה, הלכו לישיבת הממשלה וניסו להסביר את רוע העסקה. כשעברה העסקה, עוצמה יהודית עזבה את הממשלה. אין גאווה יותר גדולה מפוליטיקאים דוברי אמת ויושר שאומרים דבר ועומדים מאחוריו. והיה מחיר לאמת הזאת; איתמר, וסרלאוף ואליהו עזבו משרדים שהם אהבו והיו מוצלחים בהם. פוגל וסון הר מלך עזבו וועדות שהיו חשובות לליבם וקרויזר, שהשאיר את מפתחות הח"כ והלך הביתה.
ובישיבה שהייתה על העסקה החליטו כולם יחד שאי אפשר להישאר בממשלה כשעסקה כזאת עוברת.
ברור שהקל ביותר היה להידבק לכיסא ולדבר במילים גבוהות על יכולות עקרוניות, ועתיד וחלום, גם כשהמציאות מתנפצת על היכולות, קשה לקום ולעזוב מקום טוב ומשפיע כי צריך. וצריך, כי העסקה נוראית ומלאת דמים, וצריך עכשיו ללחוץ לחזור למלחמת הכרעה. לא, לא מפילים את הממשלה, אבל התנאי לממשלה חזקה הוא חזרה למלחמת הכרעה.
ובכל הסיפור הזה יש משהו חשוב ובסיסי שקצת אבד במהלך השנים והגיע הזמן שיחזור: החוזה בין הפוליטיקאי לבוחר. כשאדם יוצא להצביע, הוא בוחר פוליטיקאי על דעת שיקיים את הבטחותיו. ועד היום נראה שהפוליטיקאים היו מבטיחים, ויום אחרי הבחירות שוכחים כל מה שאמרו ולעיתים אפילו מתהפכים. מפלגת עוצמה יהודית הוכיחה שהחוזה נשמר. כך צריך להיות. שמחתי להיווכח שוב כמה אוהבים את איתמר במשרד, השוטרים, המג"בניקים, לוחמי הכליאה, לוחמי האש, היס"מ והימ"מ, כשמבול הודעות של אהבה וחיבוק הגיעו וסיפרו כמה איתמר חיזק אותם והרים את קרנם.
כולנו מתפללים שהקב"ה לא יעמידנו בידי ניסיון ולא בידי ביזיון, אבל אם כבר ניסיון, אז לעמוד בו בכבוד כמו החבר'ה של עוצמה יהודית. ■
