חורבן הבית, ולהבדיל, גם עשרים שנה לחורבן ישובינו ברצועת עזה, והפקרת רצועת עזה.
חורבן גוש קטיף הוא התנגשות של אידאולוגיות. או התנגשות חזונות.
הוא נוגע בשאלה הגדולה והיא למה אנחנו נמצאים בארץ ישראל.
אחרי שמונה עשרה שנה קיבלנו תזכורת כואבת מאד, ועדיין, עם ישראל מורתע מלשלוט ברצועת עזה.
הוא אולי מבין שזה מה שצריך, אבל יש אנשי ציבור רבים שעדיין פוחדים פחד מוות רק מהמלים לשלוט ברצועת עזה.
מורתעים, כבר אמרנו?
• • •
השמאלנים ניהלו שנה שלמה קמפיין גדול על החטופים. בכל מחיר. כמובן לא אם המחיר הוא כיבוש הרצועה. אבל בכל מחיר של נסיגה ושחרור מחבלים.
עכשו הם כבר מנהלים קמפיין אחר. עזה רעבה.
אז מה באמת מעניין אותם? מה באמת חשוב להם?
לא תמיד אדם מודע בעצמו לשאלה מה המוטיבציה האמיתית שלו. בד"כ הוא לא יודע. (ובמיוחד אם נתקלתם באדם שבטוח שהוא יודע. אין סימן גדול מזה לכך שהאיש הזה לא יודע מה מניע אותו).
השמאלנים גדלו על כך שאסור בשום אופן לשלוט בעזה. ושהערבים תמיד צודקים. הם לא יכולים פתאום לשנות את זה.
וזה גם לא שהם ממציאים עכשו משהו חדש ולא נכון. החטופים זאת סוגיא אמיתית וכאובה. גם הסבל של ערביי עזה הוא סבל אמיתי (אמנם אם תשאלו אותי: כל מי שרקד בשמחת תורה, או אכל בקלאוות – שיסבול עד מוות). הטענה הזאת יושבת גם על תפישת העולם שלהם שלפיה אין בעולם עמים אלא רק אנשים בודדים, וכל מי שלא הרג יהודי בידיו הרי הוא חף מכל פשע.
ובכל זאת – קשה שלא לגחך לנוכח המאמץ הגלוי להגיע תמיד לאותה מסקנה, כל פעם מנימוק אחר.
מי שרוצה להגיע למסקנה מסוימת, לא ממציא דברים שאינם אמיתיים, אבל שלא במודע הוא בוחר על אלה דברים אמיתיים בעולם כדאי לו להסתכל וממה כדאי לו להתעלם.
ואז הוא מתעלם מכל נורות האזהרה שלא תואמות את השקפת עולמו, ואת התוצאות ראינו בשמחת תורה.
לא באמת אכפת להם מהערבים הרעבים.
אגב, הרבה יותר קל לי לראות איך הצד השני עושה את זה, אבל ברור לי שגם הצד שלנו עושה את זה.
אנחנו נמצאים כאן כי בתורה כתוב שעם ישראל צריך להיות בארץ. הציונות שלנו נובעת מהתורה. אלמלא התורה לא היה לנו מה לחפש כאן. לכן ברור לנו שהציונות מחייבת שליטה בכל ארץ ישראל. ולכן קל לנו לראות שבלי יהודה ושומרון – שאר הארץ בסכנה בטחונית. זה כמובן נכון, אבל שוב, אנחנו בוחרים איזה חלק של המציאות נוח לנו לראות.
אז כדאי להגדיר: יש מחלוקת במדינה בשאלה האם מדינת ישראל צריכה לחפוף את ארץ ישראל. המחלוקת הזאת נגזרת ממחלוקת עמוקה מאד. מחלוקת בהבנת מהותה ותפקידה של מדינת ישראל ושל הציונות.
מי שבעיניו הציונות היא קידוש ארץ הקודש – יתמוך בישיבה בכל מקום שנתן לנו ה'. מי שבעיניו הציונות היא בריחה מכל זה – יברח כל עוד נפשו בו. (חוץ מזה: גוש קטיף זה של ההם, הדוסים. ואנחנו הלא דבקים במסורת אבותינו שהשקיעו הרבה כדי שלא נשב בעזה. אז באמת לא יפה – הם השקיעו כ"כ הרבה כדי שלא נהיה שם ואנחנו נהרוס להם את זה? יפה להרוס למישהו את מפעל חייו שבנה בזעת אפיו? לא יפה).
לכל אדם יש חזון, את המציאות הוא רואה לפי החזון.
וזאת השאלה הגדולה: החזון.
בואו נתרכז בנקודת המחלוקת האמיתית, במקום לדבר על שיקולי בטחון.
• • •
בערים בעזה יש רבעים ובהם ערבים רעבים רעים. מראות ערבים, מחזה מרעיב. השמאל רוצה להאכיל את העזתים ולשחרר הרבה מחבלים בעד החטופים. אז הם בטח יצביעו בעד ראש הממשלה שבשנה וחצי האחרונות עשה את שני הדברים האלה, ובגדול.
מה, לא?
• • •
בתוך כל התנגשות החזונות, יש כאלה שמה שחשוב להם זה האצבע בעין של הצד השני.
• • •
בימים גדולים אלה, ימי גאולה, אנחנו זוכרים את החורבן, אבל מתמקדים בחזון.
המקדש עדין חרב, אבל עם ישראל שב בהמוניו מן הגולה. הדבר שהשיב את עם ישראל מן הגולה היה החזון הגדול שנשאו ישראל בכל מקום שהיו בו, המדבר על שיבת ישראל לארצו ובניין המקדש.
חזרנו לארץ כי בכל שנה ישבנו על הארץ ובכינו, וידענו שמקומנו בארץ ישראל עם בית המקדש במרכזה.
כך היא שיבת ציון. נכון שלא כל האנשים שחוללו אותה ראו לנגד עיניהם את גאולת ישראל כך. יש כאלה שכוונתם היתה בדיוק הפוכה. ומה בכך. לא חשוב מה הם חשבו, חשוב מה הם עשו. הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות. בעומק הדברים הם הונעו מכח החזון הגדול שנשא עם ישראל לאורך כל הדורות.
גם אם הם לא ידעו בדיוק מה מניע אותם.
עכשו יש במדינה התנגשות קלה של חזונות. אבל מה שחשוב הוא שנהיה מובלים ע"י החזון הגדול של הדורות, ולא ע"י שנאת חנם קטנה. ■
